על נאמנות (ואי-נאמנות) לסופרים

מאת | 2018-07-19T21:58:24+00:00 19 ביולי 2018|קטגוריות: הרהורים ספרותיים|3 תגובות

לפני כמה שבועות שמעתי ברדיו ראיון עם אתגר קרת, והוא היה כרגיל שנון וחכם, אבל פתאום הכתה בי ההכרה שאין שום סיכוי שאקרא את הספר החדש שלו (זה שהראיון נערך לכבודו). ניסיתי להבין למה, ואחרי שהרהרתי בכך לא מעט הגעתי למסקנה שכיוון שקראתי בעבר שלושה או ארבעה ספרים של קרת – כולם חכמים ושנונים ואפילו גאוניים – אני מרגיש שיש לי כבר היכרות מספקת עם היצירה שלו. קראתי, נהניתי ואני יכול לעבור הלאה.

אבל קרת הוא אולי מקרה קיצון, כיוון שהסגנון שלו מאוד מובחן ומובהק, ויש שיגידו שאם קראת ספר אחד שלו, קראת את כולם.

ובכל זאת אי-הנאמנות שלי לסופרים, שהחמירה עם השנים, היא משהו גורף ורוחבי הרבה יותר. כבר שנים ארוכות שלא חשתי צורך לרוץ ולקנות את ספרו החדש של סופר שאהבתי את ספרו הקודם. למה? נדמה לי שזה נובע מהרצון שלי להכיר עוד ועוד סופרים וסגנונות כתיבה, כך שאני מרגיש ש”אין לי את הלוקסוס”, אם לצטט את ההורים שלי, להידבק לסופר אחד ולקרוא כל ספר שלו.

זה לא תמיד היה ככה. בשנות ה-20 שלי אהבתי מאוד את הרוקי מורקמי, למשל, וקראתי באדיקות כל ספר שלו; נדמה לי שזה היה בספר החמישי או השישי שקראתי, כשפתאום באמצע הקריאה הרגשתי שובע עד גועל. הקריאה המתמדת הזו בספריו של מורקמי כאילו חשפה בפני את מנגנון הכתיבה שלו ואת המניפולציה שהוא מפעיל על הקוראים; וכך כל הדברים שעבדו עלי בספרים הראשונים שקראתי, פתאום נראו לי כמו טריקים מאוסים עד בלתי נסבלים.

מורקמי היה הסופר הראשון והאחרון שקראתי יותר מארבעה ספרים שלו, וככל שעבר הזמן, האופציה לקרוא יותר מספר אחד של אותו סופר הפכה עבורי ללא רלוונטית כמעט.

*

באופן משונה, דווקא בחיים שמחוץ לספרים, אני אדם מאוד נאמן, ויש אף שמכנים אותי סגפן, במובן זה שאני לא מתלהב מאוכל מושקע במיוחד, מקניית גאדג’טים תדירה, ובדרך כלל מסתפק במועט.

אבל איכשהו, בתחום הקריאה וגם בתחום העיסוק האקדמי שליווה אותי לתקופה מסוימת – לימודי היסטוריה – אני חסר נאמנות (שלא לומר בוגדני) ומחפש באופן תמידי לטעום מהדבר הבא שטרם הכרתי. אף פעם לא הבנתי איך אפשר להחליט להתמקד בתקופה אחת בהיסטוריה ובסוג מחקר אחד; אני מתעניין בכל התקופות ובסוגים רבים של מחקרים. אותו כנ”ל לגבי ספרים: יש לי ספריה שלמה שמלאה בספרים שטרם קראתי, כשרובם נכתבו ע”י סופרים שמעולם לא קראתי דבר וחצי דבר שכתבו.

אני חושב שחלק מההסבר לאי הנאמנות הזו קשור גם בעובדה שהתחלתי לקרוא ספרים בגיל מאוחר (בתקופת הצבא), ואני חי בתודעה תמידית שאני צריך להשלים פערים ולקרוא את כל הספרים שכולם כבר קראו מזמן (כמובן שה”כולם” הזה הוא מדומיין, אבל איכשהו זה לא משנה לי).

על כל פנים, חשוב לי להדגיש שאני לא מתגאה במיוחד בחוסר הנאמנות שלי לסופרים, וכל הפוסט הזה הוא בעצם שיקוף של הרהור פנימי; לפעמים אני אפילו מתקנא באנשים שמחכים בקוצר רוח לספר הבא של מישהו, בטח אם מדובר בסדרת ספרים (אני מתקשה לשאת את המחשבה להתחייב לסדרת ספרים, ולכן לרוב לא אתחיל לקרוא סדרות, או מקסימום אקרא את הראשון בסדרה כדי להבין על מה מדובר). ואני מאמין שמתישהו, כשאתעייף מלבלות לילות במיטה עם סופרים מתחלפים, אבחר לי בכל זאת כמה סופרים אהובים ואקרא את כל הדברים שכתבו, ואם הם בחיים – אמתין בקוצר רוח לספרם הבא כמו כלב נאמן שמחכה שהבעלים שלו ישובו הביתה ויוציאו אותו לטיול. אבל עד שזה יקרה, אמשיך לדלג מסופר אחד למשנהו, ואתנחם באותם סופרים מתחשבים שפרסמו רק ספר אחד בימי חייהם.

 

 

3 תגובות

  1. מעוז 20 ביולי 2018 ב- 23:59 - Reply

    ההתפתחות – שלנו כקוראים ושל הענף כולו – תלויה ביכולת לפתוח את הדלת גם עבור הלא בטוח והלא מוכר. לכן לא מדובר באי-נאמנות כלפי סופר בודד אלא בנאמנות כלפי הלב וכלפי תהליך. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באותם סופרים שהם “מדפסת של כסף” (ע”ע ג’ון גרישם) ושאני מניח שלפחות חלקם (סופרים זרים) לא בהכרח כותבים את כל הספרים שלהם בעצמם.

  2. מירב 23 ביולי 2018 ב- 22:14 - Reply

    פשוט – אכזבה מספרות באשר היא .. מה שאני מזהה פה.

  3. ורד רובין 20 בספטמבר 2018 ב- 11:41 - Reply

    פשוט יותר להיות נאמן לספרים ולא לסופרים.
    אולי תקרא רק מה שאתה אוהב, בלי קשר לשם הסופר, ל”השלמת פערים”, או לכל מסגרת שהיא.
    סופר יכול לכתוב ספר נפלא, ולאחר שנתיים, שלוש, או עשר שנים – ספר ממש גרוע (או להפך).
    לא כל מה שדוסטוייבסקי כתב, נהדר באותה מידה (ובכל זאת קראתי את כל כתביו).
    יש המון יוצאים מן הכלל הזה: הראשון העולה על דעתי בהקשר זה הוא יהושע קנז, שהוא תמיד נפלא.

השאירו תגובה