כוחו של הקשר

את העותק של “פרנסואה העזובי” רכשתי לפני כמה שנים ביד שניה, וכהרגלי בקודש הנחתי אותו על המדף להתיישנות וספיגת הארומה מחבריו למדף. כשיצאה בשנה שעברה המהדורה המחודשת של הספר במסגרת סדרת “מפרשים” של מרכז הספר והספריות, נזכרתי בו שוב והוא ירד לשידת ה”בקרוב” (היינו ספר שיקרא בשנה-שנתיים הקרובות), עד שלפני מספר שבועות הגיע סופסוף הרגע המיוחל והתחלתי לקרוא בו.

אבל כדי להסביר את מה שקרה לי עם הספר הזה, אצטרך קודם לתאר בקצרה את העלילה שבמרכזו (שמתרחשת באמצע המאה ה-19): אל כפר צרפתי די נידח מגיעה אישה ענייה מלווה בילד קטן ושוכרת מבנה ארעי מאדם בשם מר בלאנשה. באחד הימים מתוודעת מדלן בלאנשה, אשתו של מר בלאנשה, לילד הקטן ומגלה כי הוא עזובי. בסופו של דבר מדלן מאמצת את פרנסואה ומגדלת אותו כבן, והסיפור מתאר את היחסים המיוחדים הנרקמים ביניהם.

חזרה אלי. אחרי קריאת 30 עמודים פחות או יותר, חשבתי שהעלילה בנאלית מדי ולא עומדת במבחן הזמן; אבל בגלל שלאחרונה יצא לי להפסיק לא מעט ספרים באמצע הקריאה, החלטתי בכל זאת לנסות ולקרוא עוד קצת. ממש כשחשבתי להתייאש, בסוף עמוד 47, הופיע פתאום קו מקווקו ומתחתיו המשפט: “בקטע הזה בסיפור השתתקה המספרת”. סאנד ממשיכה ומתארת את המספרת, שאומרת לקהל שומעיה (כך כתוב) שהתעייפה מלספר את הסיפור וריאותיה נחלשו בגילה, והיא מבקשת מהקנבוסן, שבקי לדבריה בפרשה יותר ממנה, להמשיך את הסיפור. כלומר, לפתע התברר שכל מה שקראנו עד עכשיו, היה סיפור שמסופר לקהילת שומעים כלשהי – מעין אגדה או מעשייה שמסופרת בחברה.

כאן גם חל שינוי משמעותי ביחס שלי לספר. מעשה שהיה כך היה: כיוון שהמילה קנבוסן (מגדל קנביס) מצאה חן בעיני, העליתי צילום שלה לחשבון הפייסבוק שלי. כששאלו מאיפה היא לקוחה סיפרתי על פרנסואה העזובי ואף ציינתי שבינתיים הספר לא לטעמי. או אז כתבה לי רעות בן יעקב, שבין שאר עיסוקיה הייתה גם המפיקה של סדרת “מפרשים” שבמסגרתה יצאה המהדורה החדשה של הספר (לי היה את העותק הישן), שבעיניה מדובר בספר מעולה, אבל הדגישה שחשוב מאוד לקרוא את הערת המחברת ואת ההקדמה שלה בהתחלה.

הערת המחברת והקדמה? ובכן, בעותק שלי לא היו שום הערה או הקדמה, וכדי לקצר את הסיפור אספר ששמתי את טלפי על עותק של המהדורה החדשה, קראתי את דבר המחברת ואת ההקדמה שלה, ולפתע פתאום השתנתה כל דעתי על הספר.

בהערת המחברת מספרת ז’ורז’ סאנד על כך שבשבועון שבו התפרסם הסיפור שלה בהמשכים, החליטו להוסיף סוף נוסף והרה גורל שהתאים לתקופה (שלהי פברואר 1848 – קץ מונרכיית יולי), ורק לאחר חודש ימים פורסם הסוף שלה. אחר כך היא מספרת על העובדה כי היא עצמה גידלה כמה וכמה עזובים ומבקשת מהקהל שלה לגלות חמלה כלפיהם ולנסוע לסייע להם שלא להיהפך למקבצי נדבות. הערת המחברת כבר מקרבת את הקורא אליה ולסיפור, ועצם הבחירה לכתוב ספר על עזובי נראית לפתע באור מעט שונה.

אחר כך מתחילה ההקדמה, שהיא כבר חשובה בהרבה, ובה מספרת סאנד על טיול שערכה בחיק הטבע עם ידידה ר’. שניהם (סאנד והידיד) מתפעלים מיפי הטבע, ומתחילים לשאול את עצמם איזה ביטוי אמנותי ופיוטי מסוגלת התבונה האנושית להעניק למראה הטבע? האם האיכר הפשוט מוכשר מהם, האינטלקטואלים, ביכולתו ליהנות מהטבע ולתפוס אותו מבלי לתארו? במשך כעשרה עמודים הם דנים ביכולת האותנטית לתאר את הטבע, עד שלבסוף מגיעים למסקנה כי האופן שבו איכרים מספרים סיפורים היא הדרך היפה והאותנטית ביותר לספר סיפור.

הידיד מציע לסאנד לנסות ולשחזר את הסיפור ששמעו אתמול בערב כפרי בחווה, שבו הקנבוסן והמשרתת של הכומר סיפרו סיפורים עד שתיים בלילה. וכך, הסיפור שמובא לפנינו, הוא בעצם נסיון לשחזר את מה שסיפרו הקנבוסן ומשרתת הכומר על פרנסואה העזובי (סאנד וידידה עומדים על החשיבות שבהבאת דברים בשם אומרם מבלי להעבירם טרנספורמציה או תרגום שיפגמו באותנטיות. כאן יוכלו ודאי קוראי הצרפתית להעיד האם תרגמו של קנז הגביה את שפת המקור או נשאר נאמן לה).

על כל פנים, ההקשר הזה הופך את הסיפור על פרנסואה למשהו אחר לגמרי. כמו שלא נקשיב לשיר עם אוזבקי באותו אופן שאנחנו מקשיבים לשיר של לאונרד כהן, ולא נשפוט את סיפורי המיתולוגיה היוונית באותו אופן שנשפוט את החדש של פראנזן, כך גם המעשייה הכפרית הזאת, בתוך ההקשר, נקראת באופן שונה לגמרי.

וכך הסיפור על פרנסואה העזובי השתנה לנגד עיני, ולפתע יכולתי להעריך אותו כמעשייה כפרית שסיפר קנבוסן, שהיא בעצם קצת כמו סיפור אפי או מיתולוגי, שאפשר להתייחס לדמויות בו כסמלים ולנסות לפרש אותן וללמוד מהן. וחשוב מכך – סאנד יוצאת מתוך הסיפור כמה פעמים לאורך הספר ונותנת ביטוי לויכוחים בין הקנבוסן למשרתת הכומר, והמהלך הזה מאפשר דיון מעמיק בספרות ובדרכים לספר סיפור.

זאת ועוד. באחרית הדבר מצטט מתרגם הספר יהושע קנז קטעים שלמים וארוכים מ”בעקבות הזמן האבוד” של מרסל פרוסט, שבהם עוסק פרוסט בזכרון הילדות ובכמיהה לרגע שבו אמו הקריאה לו במשך לילה שלם את פרנסואה העזובי; פרוסט מדבר על הקריאה בספר בתור מבוגר שנקראת מבעד לזכרון של אותו ילד, ודן באריכות באופן שבו נחווית קריאה מחודשת של ספר שקראנו בילדות. וזו עוד דוגמה לרובד נוסף שניתן לסיפור – סיפור שנראה בתחילה כסתמי ומיושן (שלא לדבר על העובדה שלגיבורה של הספר קוראים מדלן, ופרוסט התחיל את פרוייקט “בעקבות הזמן האבוד” כולו בעקבות נגיסה בעוגיית מדלן).

אז למה הערת המחברת וההקדמה שלה לא הופיעו במהדורה של עם עובד משנת 1993? אין לי מושג, ואני מניח שבעקבות מה שכתבתי יעלו השערות מהשערות שונות.

אם כן, אני אמנם לא יכול לומר ש”פרנסואה העזובי” הפך לספר אהוב עלי במיוחד בעקבות קריאת ההקדמה והערת המחברת, אבל הוא בהחלט הפך מספר סתמי ומעט תפל, לספר מעניין ומעורר מחשבה. ועל כך תודה גדולה לרעות בן יעקב שהצילה את הקריאה שלי בספר (וכל המקיים קריאת ספר אחד, כאילו קיים עולם מלא).

ומי מכם שמתכוון לקרוא את הספר, אנא עשו זאת במהדורה החדשה שפורסמה בהוצאת “מרכז הספר והספריות” (מדובר באותו תרגום ואותה אחרית דבר, רק שנוספו לה הערת המחברת והקדמה שמשום מה הושמטו במהדורה של עם עובד).

___________________________

פרנסואה העזובי, ז’ורז’ סאנד. מצרפתית יהושע קנז. הוצאת עם עובד (1993) והוצאת מרכז הספר והספריות (2016).