1) מהם הספרים האהובים עליכם?

מיטל: הכי אני אוהבת ספרים שמנחיתים אותי בכוח אל הספה, מוחקים את המציאות החיצונית לו כאילו הייתה שכבה סוררת בפוטושופ, ומייצאים אותי מיידית אל מציאות אחרת. אני קוראת בעיקר פרוזה ריאליסטית, אבל בתוכה אין לי כמעט העדפות ז’אנריות ותקופתיות. אני אוהבת מודרניזם, פוסט מודרניזם, קלאסיקות, לא-קלאסיקות, שחורים, לבנים, צרפתים, אנגלים, ישראלים. כל עוד הסופר בטוח בעצמו והסופרת יודעת מה היא עושה, והם עושים את זה טוב, אני איתם.

אלעד: קצרה היריעה וכו’, אבל בחמש השנים האחרונות הספרים שנכנסו לי הכי חזק למערכת הדם הם ‘אביבה-לא’ של שמעון אדף, ‘The Argonauts’ של מגי נלסון, ‘Grief Is The Thing With Feathers’ של מקס פורטר, ‘הרומאן המצרי’ של אורלי קסטל-בלום ו’הבית לקח’ של מיטל זהר.

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליכם?

מיטל: אני אוהבת ספרי ילדים שהקורא המשוער שלהם הוא ילד. בשנים האחרונות, כשהתחלתי להקריא לבן שלי, פגשתי יותר מדי ספרים שמבוגרים מתערבים בהם בדרכים לא נעימות: ספרים עם מילים שנכנסו לשם רק כדי להצחיק את ההורים, ספרים שנכתבו רק כדי להעביר מסרים שמבוגרים רוצים להעביר וספרים שהחיצוניות שלהם נועדה כדי להיראות ילדותיים למרות שמבפנים הם חסרי השראה כמו מבוגר אחרי עבודה משעממת של תשע שעות. לא מכובד ולא מכבד.

אלעד: ספרי הילדים האהובים עלי הם אלה שקראתי הכי הרבה פעמים. אם כך, בסדר עולה: ‘הלקחנים’ – מרי נורטון, ‘אלוף הבלשים בלומקוויסט‏‏’ – אסטריד לינדגרן, ‘הקוסם מארץ ים’ – אורסולה לה גוין, ‘המכשפות’ – רואלד דאל, ‘ילדי המים’ – צ’רלס קינגסלי, ומעל כולם – ‘הארי פוטר’. היום בתור לא-ילד אני אוהב את ‘ארץ יצורי הפרא’ של מוריס סנדק, ‘בננה’ של אד ויר ו’הבקבוק והלב’ של אוליבר ג’פרס.                        

3) מה הספר האחרון שקראתם?

מיטל: חוצה את הקו/ נלה לרסן. מומלץ בחום, בקרוב ביקורת באתר.

אלעד: ‘The Golden House’ של סלמן רושדי.

4) איזה ספר גרם לכם לתהות ‘על מה המהומה’?

מיטל: כדי לענות על השאלה הזאת צריך קודם כל לדעת שיש מהומה, ואני לא מרגישה שאני קוראת מספיק קבועה של מדורי הספרות כדי לדעת תמיד. לגבי ספרים שהם קלאסיקה שחורגת מהכאן והעכשיו, אני מרגישה שתמיד יש בי כבוד אליהם. לא תמיד אני מרגישה שהם חברים שלי כמו ספרים שאני אוהבת במיוחד, אבל תמיד אני מרגישה שיש שם משהו, משהו מאומנות הסיפר, שבוצע כהלכה, ואני קדה להם קידה מכובדת והולכת לדרכי.

אלעד: או-לה-לה, יש הרבה. בולטים מתוכם ‘אלנבי’ של גדי טאוב. מישל וולבק של השנים האחרונות. כל ספר של מילן קונדרה.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתכם?

מיטל: יש שני פריטים שבעזרתם, אני חושבת, אפשר ללמד כל מה שצריך על ספרות. חובבי הספרות מכירים אותם, אבל אני חושבת שכולם צריכים:

  1. החיים, הוראות שימוש של ז’ורז’ פרק – שם יש כל מה שצריך לדעת על סוגי נרטיבים בכל האורכים ובכל המורכבויות. אפשר לחזק בכל ספר אחר של פרק.

  2. נייר הקיר הצהוב (קוראים לו גם הטפט הצהוב) של שרלוט פרקינס גילמן – שיש בו כל מה שצריך לדעת על אפיון דמויות, פמיניזם ושיגעון, שאלו שלושה דברים שאהובים עליי מאד.

אלעד: יש כמה ספרים שמוזר לי שהאדמה לא רעדה כשהם יצאו, שחנויות הספרים לא הקדישו להם שולחן משלהם. ביניהם ‘פרויקט לזרוס’ של אלכסנדר המון, ‘כשירדנו מהעצים’ של יונית נעמן, ‘קום קרא’ של שמעון אדף.

6) מיהם הסופרים האהובים עליכם?

מיטל: ז’ורז’ פרק, מרגרט אטווד, אברהם הפנר, קלאריס ליספקטור, וויליאם פוקנר, רוזאן גיי, נורית זרחי, דיוויד פוסטר וואלאס, אילנה ברנשטיין, סטיבן קינג, אן למוט, ת.ק. בויל, אלי סמית, ג’. מ. קוטזי, דוריס לסינג, אלנה פרנטה, דוד גרוסמן, ג’נט וינטרסון, שמואל יוסף עגנון, קולט, מייקל שייבון, אתגר קרת, נטלי סארוט, ג’ון אירווינג, גרטרוד שטיין, ברט איסטון אליס, יעל נאמן, דשיל האמט, מרית בן ישראל, אונורה דה בלזק, יהודית הנדל, הארי מתיוס ואני עוצרת כאן כי אחרת אני אשתגע מלחשוב על כל אלו ששכחתי.

אלעד: (מלבד אלה שכבר הזכרתי) אבות ישורון, וירג’יניה וולף, מרגרט אטווד, טרומן קפוטה, דיוויד פוסטר וואלאס, קורט וונגוט, דנה אמיר, סימון דה בובואר, רונית מטלון, ג’. ד. סלינג’ר, לידיה דיוויס, אהרן אלמוג, פטרישיה הייסמית, מייקל שייבון, יעקב שבתאי, אגתה כריסטי, איאן מקיואן, דונה טארט, זיידי סמית, עודד וולקשטיין (על כתביו ותרגומיו), יונה וולך, ג’יימס בולדווין, ש”י עגנון, רבקה סולניט, יצחק בשביס-זינגר, דויד גרוסמן, טוני מוריסון, אמיר גלבע, אלנה פרנטה, בוריס ויאן, תהילה חכימי, זלדה, דליה רביקוביץ, וולט ויטמן, אלחנן ניר, סילביה פלאת, עינת יקיר, לאה גולדברג, פלאנרי אוקונור, דן פגיס ושחר-מריו מרדכי.

7) ספר שנתן לכם השראה?

מיטל: ‘כולל הכל’ של אברהם הפנר הוא ספר שגרם לי להתקפי צחוק ודמע מעורבבים ותכופים ואני משתדלת לקרוא בו כל פעם שאני מאבדת אמון בחיים.

אלעד: בשנים האחרונות “Between The World and Me” של טה-נהאסי קואטס לימד אותי איך מדברים פוליטיקה וכאב בצורה הכי אינטימית ואישית שיש, מתוך הגוף החוצה. גילו לי, אגב, שהוא יתורגם לעברית בקרוב.

8) ספר עיון מומלץ?

מיטל: ‘ציפור ציפור’ של אן למוט הוא ספר שאני חוזרת אליו במחשבתי הרבה, כי הוא מסכם בערך את כל הפילוסופיה שלי לעשיית דברים בחיים. אפילו כתבתי עליו פה.

אלעד: ‘לשתות מהים של עזה’ של עמירה הס הוא ספר משנה תודעה.

9) מהם ספרי ה-“גילטי פלז’ר” האהובים עליכם?

מיטל: אני אוהבת ספרי מתח, ואני חושבת שהם איומים. הם איומים לא מבחינה ספרותית, כי רבים מהם כתובים על פי תבנית ידועה מראש, אלא כי מבחינה פוליטית הם מחזקים את המחשבה על גבר זר ומסתורי שמתפרץ מהאפילה ורוצח נשים, בזמן שבמציאות מקרי אלימות נגד נשים מתרחשים כך רק לעיתים רחוקות. הייתי רוצה גם שמתישהו אלימות נגד נשים תפסיק להיות חומר קל כל כך לקידום נרטיבים ספרותיים. בתוך ספרי המתח, כל פעם שאני צריכה להזכיר לעצמי למה אני אוהבת ולקרוא ולכתוב, אני קוראת את סטיבן קינג. מבחינתי, הוא לא בן אדם, הוא מכונת סיפורים משוכללת.

אלעד: אני לא מרגיש אשם על שום דבר שאני קורא. אולי אני צריך להתחיל. באזורים של התענוגות הזולים גם אני קורא הרבה ספרי מתח – שטחיים, שוביניסטיים ואלימים ככל שיהיו.

***

מיטל שרון היא סופרת, מתרגמת ומבקרת ספרות. אלעד בר-נוי הוא כותב ומבקר תרבות בזירות שונות, באינטרנט ומחוצה לו.

באוגוסט 2017 ייסדו השניים את האתר “החיים עצמם” שמוקדש כולו לביקורות ספרים: “הקמנו את החיים עצמם כדי ליצור במה לביקורות ספרות שיהיו כנות, ענייניות, ישירות ומשוחררות מכל פורמט קבוע או אינטרס, שיתווכו לקוראים ספרים חדשים, ישנים, בעברית ובאנגלית”.

לכניסה לאתר לחצו כאן.