מי שעוקב אחרי קורא בספרים ודאי שם לב שאני כמעט ולא כותב על ספרים חדשים; אבל לאחרונה עשיתי לי מנהג לקרוא עמוד או שניים מספרים חדשים שנראים לי מעניינים (גם אם אני באמצע 20 ספרים אחרים), ואם משהו בהם תופס אותי – הם עוברים לערימת הספרים שעומדים להיקרא בקרוב. “הקונפורמיסט” שהגיע לביתי לפני כמה שבועות היה הראשון שעבר את המבחן, רק בכדי שאגלה שהוא בעצם ספר ישן שיצא בעבר בעברית (כמו שאומרים אצלנו במשפחה – איך שאתה לא מסתובב התחת נשאר מאחורה).

מורביה כנראה הכיר קוראים כמוני, כי לפחות מבחינתי הוא שמר את הטוב ביותר להתחלה. “הקונפורמיסט” מחולק ל-4 חלקים, אבל אפשר לחלק אותם למעשה לשניים: פתח הדבר, שאורכו כ-70 עמודים, שעוסק בילדותו של הגיבור מרצ’לו קלריצ’י; ושלושה חלקים נוספים שמתארים את חייו הבוגרים של הגיבור.

ההתחלה הייתה מצוינת, גם מבחינה עלילתית אבל בעיקר מבחינה ספרותית. למרצ’לו הילד (כבן 10) יש דחפים אלימים שגורמים לו להרוג לטאות, אבל הוא גם מאוד רוצה להיות נורמלי, כמו כולם, והוא מבין שהדחפים האלה לא מקובלים. הוא מנסה למצוא שותף לפשע בדמות שכנו וחברו, אבל מרגע שזה מתנער ממנו מבין מרצ’לו שיצטרך לרסן את הדחפים האלה.

המשך סיפורו כילד עוסק במקרה שהוא בבחינת החטא הקדמון בחייו של מרצ’לו, כשאדם זר מנסה לשדל אותו למגע מיני. כאן זה הזמן להתריע שבספר מופיעות שתי אפיזודות שיכולות להוות את מה שנהוג לקרוא לו “טריגר” – בשני המקרים מדובר בניצול מיני (או בנסיון לניצול מיני) של קטינים. אמנם אין כאן תיאורים גרפיים, והמקרה השני מתואר בקצרה, אבל אם מישהו לא רוצה להיתקל מבלי להתכוון באירועים כאלה, עדיף שידלג על הספר.

על כל פנים, המקרה המכונן הזה הוא שמנחה את מרצ’לו גם בחייו הבוגרים. מרצ’לו הבוגר עובד עבור המשטרה החשאית של הממשלה הפאשיסטית החדשה, והוא מחליט לנצל את ירח הדבש שלו בפריז על מנת לבצע פעולה כנגד אחד מראשי המורדים במשטר שגלה לצרפת. אנחנו עוקבים אחרי המלחמה הפנימית שמתנהלת בקרבו בין השאיפה לנורמליות, לבין הדחפים, העבר שרודף אותו וגם השאלות המוסריות שמציקות לו.

16113966_1151791401556039_3677229929171108445_n

כאמור, יפי הכתיבה של מורביה אובד כשעוברים מהחלק הפותח לחלקים הבאים, ולמרות שהעלילה עצמה מקבלת תפניות ועומק ככל שמתקדמים בקריאה – הכתיבה הופכת יבשושית יותר וחסרת מעוף. במובן מסוים מורביה מוותר על הפרוזה לטובת רעיון כללי יותר שמהווה מעין משל על האלמנטים הפסיכולוגיים שמרכיבים את הפאשיזם.

אני יכול להניח שבעת פרסום הספר (1951), רק שש שנים אחרי סיום מלחמת העולם השניה, התובנות של מורביה לגבי הפאשיסטים היו מפתיעות וחשובות: אחרי ככלות הכל מרצ’לו, על אף עברו ודחפיו המולדים, הוא לא טיפוס רצחני; הוא רק רוצה להיות נורמלי (מילה שחוזרת אינספור פעמים בספר ואתייחס אליה בהמשך). ודווקא מתוך קונפורמיזם, מתוך רצון להיות הכי נורמלי שאפשר, הוא מצטרף לכוחות השלטים באותה עת, שרק במקרה מדובר בכוחות בפשיסטים, אך הם יכלו להיות באותה מידה גם קומוניסטים, נאצים או דתיים.

בעמוד 139, למשל, מנתח מרצ’לו את ההבדל בין האלימות שהפגין כלפי לטאות בילדותו, לבין האלימות האפשרית שיפגין כחלק מהמשטר הפשיסטי (וזה כמובן מבלי לומר מילה על גזר הדין שניתן אתמול בעניין החייל היורה):

“אז [כשהרג לטאות] לא הצליח למצוא איש שיקל מעליו את נטל האשמה. הוא נשאר לבד לנוכח המוות של הלטאות; ובבדידות הזאת ראה את הראיה לפשע. אבל עכשיו, חשב, הוא איננו ולא יהיה עוד לבד. גם אם יבצע פשע, כל עוד יבוצע למטרות מסוימות, יתייצבו לצדו המדינה, המוסדות הפוליטיים, החברתיים והצבאיים שתלויים בה, המונים בני אדם שחושבים כמותו, ומחוץ לאיטליה – מדינות אחרות, מיליונים בני אדם אחרים.”

הצרה היא שרעיון “הבנאליות של הרוע” כבר לא עושה את אותו רושם מטלטל ומהפכני (ואולי מרגיז) כפי שאולי עשה בעבר. רוב הקוראים כבר מכירים את הטענה לפיה בבסיסם של משטרים רצחניים עמדו לא מעט “אנשים רגילים”, קונפורמיסטיים; אמנם הנושא עדיין נתון בויכוח, בטח בכל הקשור לאייכמן שגם הוא ניסה להציג עצמו כ”קונפורומיסט”, אך אין בו משום החידוש.

דמותו של מרצ’לו, אם כן, מגלמת בד בבד את התוקף ואת הקורבן. עם זאת, מבחינה ספרותית, היא לא מעוררת אמפתיה או וגם לא דחייה; יש בה משהו ארכיטיפי, אלגורי ומאוד לא אנושי. היחס הרובוטי שלו לחיים, לאשתו ולעבודה שלו, מונע מדמותו לתת לקורא תחושה שמדובר ב”אחד האדם”, וגם העיסוק המתמיד שלו בנורמליות וא-נורמליות, כאילו היה פסיכיאטר מחוזי, יוצרת ניכור כלפיו. וכאן טמונה למעשה החולשה בספרו של מורביה. מה שמתחיל בפרוזה עדינה עם מימדים אלגוריים (רוצח הלטאות ששואף לתמיכה מהסביבה), הופך לניתוח פסיכולוגי של האנשים באיטליה הפאשיסטית – ניתוח שבמקרה נכתב בפרוזה, אבל יכול היה להיכתב גם כמאמר.

ואף על פי כן “הקונפורמיסט” הוא ספר מעניין ומעורר מחשבה. הוא מעלה שאלות הן לגבי הפסיכולוגיה של הפרט והן לגבי הפסיכולוגיה של החברה, ובשני המקרים הוא מציג מקרים מורכבים שלא נופלים בקלות לתוך קטגוריות מקובלות. כך שגם אם לא מדובר בספרות מהנה במובן המקורי של המילה, בהחלט כדאי לקרוא את הספר הזה ואולי אפילו לערוך חשבון נפש עם עצמנו ועם החברה שאנחנו חיים בה.

________________________

הקונפורמיסט, אלברט מורביה. מאיטלקית: עתליה זילבר. הוצאת פן וידיעות ספרים. 359 עמ’.