1) מהם הספרים האהובים עליך?

קשה מאוד לומר כי הם רבים. כל אחד – ספר מיוחד. אהוב בזמנו. אני מרבה מאוד לקרוא ספרי עיון. עכשיו, למשל, אני שקועה בכתביו של רודולף שטיינר – ה”אבא” של האנתרופוסופיה. אבל בכל זאת אנסה.

האמן ומרגריטה (השטן ממוסקבה) מיכאיל בולגקוב. וירטואוזי ומוטרף ומשגע ומצחיק וחכם. כואב שנגמר על אף עוביו.

חבלים, חיים באר. כל כך חרוט בנשמתי, שבכל פעם שאני עוברת ליד בית המעלות, וזה קורה לפחות פעם-פעמיים בשבוע, עולה בעיניי דמות אמו של חיים שמבקשת לקפוץ מגג הבית, וכשהיא כבר בקצה, רואה את המדרכה ואת צמרות העצים, מרגישה פתאום שקיבלה את המחזור החודשי שלה ועוצרת. “ופתאום, כמו בהארת ברק, ידעתי שאני לא אבודה, שאני עדיין צעירה דיי שחיים חדשים יוכלו לנבוט בתוכי….”. וכשנולד – קראה שמו חיים.

תהילה, ש”י עגנון. האישה הזקנה הזאת, שפניה העטורות מטפחת מביטות בי מתוך כריכה וורודה, ליוותה אותי מהתיכון. שמעתי אותה ברוחי. הפנמתי את תורתה: החיים קצובים על פי כמות המילים. כאשר בזבזת כל מילותיך – אתה נפרד מהעולם.

סיפור על אהבה וחושך, עמוס עוז. לא חשוב מה עמוס עוז כותב – אני אוהבת. אוהבת את המוסיקה בכתיבה שלו. אוהבת את הקול שלו. כאב התאבדות אימו, נוגע לי באופן מיוחד. אני בצד השני – התאבדות ילדי.

בשביס זינגר. מכורה לעולמות המציאותיים – פנטסטים שלו. תערובות של ריחות, מעמדות, רגשות, מינים. עכשיו עולה לי הקוסם מלובליןכשאני קוראת אותו עולות בדמיוני סצינות מתוך ציורים של שאגאל.

סידהאראתא, הרמן הסה. פיוט במלוא מובן המילה. את הספר הזה קראתי אינסוף פעמים. חוכמתו, כמו גם הסצינות הנפלאות שבו מלוות אותי בתחנות חיי. האהובה עלי ביותר הסצינה בה סידהרתא שמעביר בסירתו אנשים מגדת נהר אחת לשנייה, פוגש את אהובתו, הגבירה העשירה ואת בנם המשותף.

שקיעת הלץ, אריה זקס, ובתוכו כל אדם – מחזה מוסר ימיבינמיות שלימד אותי לאהוב פרופ’ אריה זקס, אחד מהמרצים המבריקים שלימדו באוניברסיטה  בעברית, השפיע עלי רבות. שיעורי הגרוטסקה, מחזות המיסטריה ומחזות הנס, הימייבינמיות, דמותו הכריזמטית, הידע האדיר שלו, ההרצאות הסוחפות שלו. וכל-אדם. זה המבקש חברה כשעוזב את החיים – והולך לבדו לגורלו.

התנ”ך, הברית החדשה והקוראן – מיתוסים של בריאה. של חוכמה. ומה שמרתק אותי הוא הדיאלוגים ביניהם. איך האחד נבנה על השני – בחיבור או בהפרדה. אנחנו חיים במקום של הצטלבות גיאוגרפית ורעיונית של שלושת המיתוסים האלה שמניעים יותר מחצי עולם. מרתק. את התנ”ך אני אוהבת לקרוא ללא כל פירוש. נצמדת למילים ולכתוב כפשוטו. השפה הנפלאה הזאת מרתקת ומעשירה אותי. קוראת בו כמעט כל יום, בתור ל… בהפסקה של…לפני…. אחרי…

כשאני קוראת בקוראן מלווה אותי נגינת העוד של סבי, אברהם אבוגנים, יליד חברון, שהיה חזן ופייטן וידע ערבית על בורייה. קוראת את הסורות ללא סדר. אין סדר “עלילתי” כרונולוגי. אוהבת במיוחד את סורה 17. המסע הלילי של מוחמד אל המסגד הקיצון – הוא על פי המוסלמים – מסגד אל אקצא. אני ישבתי 9 חודשים על כיפת הסלע ותיעדתי במצלמתי את זיהובה. אני הייתי שם, למעלה, גבוה, על גג הבית של האלוהים. ומה שרואים משם לא רואים משום מקום בעולם.

הברית החדשה, ברוח הניו אייג’ינג. אהוב אדם. היה צנוע. כתיבה פשוטה. כל מילה מקפיצה יצירה מתולדות האומנות.

945

 

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?

הייתי תולעת ספרים. יורמית שאפה תקוע בספר וכשהרמתי את האף מהספר ניגנתי באקורדיון – ואלסים וטנגוס וכאלה. ורק מתווים, אסרו עלי את האימפרוביזציה.

במלחמת ששת הימים, הייתי אחראית על הספרייה של בית הספר. כשתרגלנו ירידה למקלטים, הכנתי בספריה חבילת מצות וכד מים. כשהחלו ההפגזות של הירדנים על ירושלים, הסתתרתי בספריה. אבא שלי, שרץ לבית הספר, בחירוף נפש, תחת מטח של פגזים, כדי להביא אותי הביתה, מצא אותי מרוצה ושמחה יושבת על מזרון בספריה, שהייתה גם מקלט. סירבתי ללכת איתו. רציתי להישאר עם חברי הספרים. במקום הכי מוגן בעיר. הרצון לא עזר ותוך דקות מצאתי עצמי רצה יחד איתו תחת מטר פגזים הביתה. שם הצטופפתי במקלט קטנטן ודחוס עם כל השכנים.

האהבות שלי עתיקות מאוד – וכשאני מביטה – מעניין מאוד שרובן ספרות מתורגמת. מה שנקרא קלאסיקות:

12 הנסיכות; גילגי – היא בילבי העכשוית; טיל אולנשפיגל, (השם המלא: מעשה טיל אולנשפיגל ולמה גודזק) מאת: שרל דה קוסטר, תרגום של אברהם שלונסקי, חיתוכי עץ – פרנץ מסרל, הוצאת ספריית הפועלים, תשכ”ז – טיל הוא מעין ג’וחא של פלאנדרן. השוטה החכם, שהוטבל 7 פעמים. אוהבת במיוחד את נאום הינשוף.

הלב – דה אמיצ’יס; האסופית; המכשפה של גולדפאן. – מחזה שאהבתי מאוד. אני זוכרת את הדיאלוגים של מירנה’לה בעל-פה. נורא רציתי להיות מירה’לה, אבל המורה בחר את היפה בבית הספר….ולי נתנו להיות רק רוכל.

נשים קטנות; אורה הכפולה; גוליבר; הענק בגנו; מנורת הזהב – אשר ברש.

כשהפכתי לאמא התאהבתי בספרי הילדים שהקראתי לילדי יום יום ולילה לילה. לבתי, אלינור, הקראתי ספרים עד גיל בת- מצווה, ואפילו אחרי.

המסע לארץ הבצק; הילד הזה הוא אני; פטר והזאב; מיץ פטל; דירה להשכיר; המפוזר מכפר אז”ר; איה פלוטו; מקס ומוריץ.

3334322008111153734

3) מה הספר האחרון שקראת?

24 דלתות של גיל חובב. ספר מתוק ומשעשע וקליל. ומלא באהבה ובגעגוע של הילד הזה למשפחה הנהדרת שלו.

ועוד אחד שאני קוראה ממש בימים אלו: בלוע של נורית זרחי. ספר קטן אבל גדול. נפלא.

ועוד אחד שכמעט מסיימת משפחה לדוגמה של מאירה ברנע גולדברג. ספר אמיץ על אישה גדולה.

976364

4) איזה ספר גרם לך לתהותעל מה המהומה‘?

אני לא יכולה לשים אצבע על אחד כזה מהסיבה הפשוטה שדעתי משתנה. בגיל צעיר יכולתי לחשוב מה המהומה על ספר X וכעבור כמה שנים כשקראתי – להבין עד כמה המהומה במקומה. ולהיפך. כך שמהומה היא תלוית זמן, גיל, מצב רוח, מצב נפשי בזמן הקריאה.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

שוב, אינני יכולה להצביע על ספר מסוים. אבל ספריו של יעקב יהושע. חיים בירושלים. אביו של א.ב. יהושע. תיאוריו את הישוב הישן הירושלמי – מדהימים. דוקומנטציה מרהיבה, בשפה נפלאה, המהווה חומר ביבליוגרפי אדיר והשראה לסופרים שכותבים על ירושלים של פעם. למשל: האבטיח, המצונן בחמסין לוהט – בהעדר פריז’ידרים – במי הבור בשכונת מזכרת משה.

462681

6) מיהם הסופרים האהובים עליך?

כפי שראית בתחילת הראיון הרשימה ארוכה מאוד. אוסיף על בשביס זינגר, ש”י עגנון, עמוס עוז, חיים באר, א.ב.יהושע, דוד גרוסמן, דוד שחר – במיוחד  שפמו של האפיפיור, דליה רביקוביץ, שאחד משיריה פותח את ספרי, גבריאל גרסייה מרקס אהבה בימי כולירה כול כתבי מילן קונדירה כל מחזות שייקספיר, עירית לינור משירת הסירנה ועד גברת ורבורג, כול כתבי אפרים קישון, הבלשים של בתיה גור, המסות של אריאל הירשפלד ממזרקות רומא ועד רישומים של התגלות, אמי טאן וספרה המיוחד חוג שמחת המזל.

quote-the-emotion-of-love-gives-all-of-us-a-misleading-illusion-of-knowing-the-other-milan-kundera-40-11-42

7) ספר שנתן לך השראה?

קשה לי לציין ספר אחד. כל סיפוריו הנפלאים של עגנון. העולמות העמוסים והצבעוניים של בשביס זינגר. עמוס עוז, וחיים באר, כנראה צפים ומעשירים את נשמתי בחלום בהקיץ ובזמן כתיבה.

 

8) ספר עיון מומלץ?

המונים רבים וטובים. אך כרגע אני שקועה בכתביו של רודולף שטיינר ואחד מהם הוא: גוף, נפש, רוח.

מדהים שהרבה אחרי שסיימתי לכתוב את בחירתו של רפאל פ. התוודעתי לתורתו של שטיינר, ולעוד ספרות עיון פופולארית כמו: הוכחה לגן עדן-ד”ר איבן אלכסנדר, מסע הנשמות – ד”ר מייקל ניוטון, המדברים על המתרחש בעולמות אחרים ופתאום העולם הדמיוני שיצרתי והוא בבסיס הספר של רפאל, הפך למציאות נוכח המחקרים והכתבים והפילוסופיה שלהם.

אני יודעת שהקבלה וחוכמות הנסתר השונות מדברות בדברים, אבל אף פעם לא נגעתי בהן. וספרות העיון הפופולארית הזאת היכתה אותי בתדהמה. כמה המציאות שלהם דומה לעולמות הדמיון שלי.

242470

9) מהם ספרי ה-“גילטי פלזרהאהובים עליך?

גילטי פליז’ר תוקף רק כאשר אני קוראת ספרות יפה בזמן של מבחנים, לימודים ובעיקר בזמן כתיבה. כאשר אני כותבת קשה לי מאוד לקרוא ספרות של אחרים. והסטייה, הסקרנות, הרצון ל”החליף אוויר” בזמן כתיבה גורם מייד ל – גילטי פליז’ר. ולא משנה אם אני קוראת מלחמה ושלום, המשפט של קפקא, או הארי פוטר.

בזמנים אלו, אני צופה בסדרות טלוויזיה כמו גם בסרטי איכות ושטות, בלי שום רגשי אשמה. זהו תענוג צרוף שמנקה את הראש ומרנין את הלב.

 

***

 

ורדה פולק-סאם היא סופרת ואומנית רב-תחומית המתמקדת בצילום דוקומנטרי, אומנותי וחווייתי. בוגרת בית הספר לצילום מוסררה, בוגרת החוג לתיאטרון ומוסמכת האוניברסיטה העברית בפולקלור יהודי והשוואתי. בימים אלה רואה אור ספרה השני “בחירתו של רפאל פ.” בהוצאת ליריקה וטפר.

לעמוד הספר באתר הבית של ורדה פולק-סאם לחצו כאן.

עוד על הספר:

סיפורו של רפאל היפה, המוכשר ותאב החיים, שנפשו נמשכת מנעוריו לתהומות שעומקן לא ישוער.
אנו חשים בכאבו התמידי ומייחלים לאושרו.
האם ישרוד?
ורדה פולק-סאם, צלמת, מורת דרך וסופרת, בראה יצירה עוצרת נשימה.

וככה זה מתחיל…

“אני מרחף בשמי ירושלים אהובתי, עיר הולדתי ובגרותי, ומביט על חיי בפעם האחרונה לפני שאלך בדרך כל בשר. דואה על פני רחוב דגניה, שחזיתו הזקופה והגאה חוסמת שביל יוקרתי הטובל בשלוות עשירים ואחוריו צופים על עמק הסוסים של אלפי, המפריד בין שכונת בית הכרם לגבעת שאול.
בית האושר שלי, אני מתרפק על חלון הזכוכית הקפוא, הכולא בתוכו מרפסת מצופה אבן ירושלמית. עוטף ומחבק את משולש החדרים שמרכיב את הפאה הצפונית-מזרחית של קומה חמש. בחדר הכחול נוצרתי ובאמצעי נולדתי. כאן עברו עלי ארבע שנות חיי הראשונות. שנות אושר, משפחה מושלמת. אבא, אמא, אני. אבא… אני נצמד אל החלון האטום… אבא… מבקש לראות פניו כפעם… אבא… אני גולש בכאב על מרקם האספלט של הדרך ללא מוצא. מעל צפרדע הזבל הירוקה מביטים בי חמישה פרצופים חייכניים, עטורים עלי כותרת פרחוניים שזורחים באדום, כתום, כחול, ירוק, וקוראים בקול: ‘בואו לגן לאה’.”

a3c529_4f6e10b712c14a798f2b85d73f303cd1-mv2_d_2448_2448_s_4_2