מי שעוקב אחרי “קורא בספרים” ודאי שם לב שאני כמעט ולא כותב על רבי-מכר, לאו דווקא מתוך אידאולוגיה מעמיקה, אלא בעיקר בגלל שסוג הספרים שאני מתעניין בהם מתקשים להגיע לרשימות האלה.

בחודשים האחרונים הגעתי למסקנה שהעיסוקים השונים שלי דורשים שאכיר גם את הספרים הפופולריים יותר, כדי לקבל מבט רחב על שוק הספרים ועל התרבות הספרותית בישראל. לכן החלטתי לנסות ולקרוא רבי מכר, ואם אני כבר קורא אותם – אולי גם אחלוק אתכם את דעתי עליהם (ומי שההקדמה הזו נשמעת לו מוכרת – החלטתי שכל סקירה של רבי מכר תיפתח עם 2 הפסקאות האלה, כדי להבהיר למה אני ממשיך לקרוא רבי-מכר גם אם אין לי בהם עניין מיוחד).

אחרי שקראתי את “הבחורה על הרכבת”, הספר השני שבחרתי לקרוא (מתוך הספרים שיש לי בספריה ושייכים לקטגוריה הזו) הוא “הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם” מאת יונס יונסון. אין לי נתונים לגבי המכירות שלו בארץ (בעולם הוא מכר יותר מ-3 מיליון עותקים רק עד שנת 2012), אבל אני זוכר שהוא כיכב בטבלאות רבי-המכר, ונתקלתי בשמו לא פעם בהמלצות ספרותיות בפייסבוק. לפיכך – מדובר בר-מכר מצליח.

אתחיל מהשורה התחתונה: היו חלקים חביבים ושנונים שאהבתי בספר, אבל באופן כללי אני חושב שהוא ספר לא טוב – משעמם, מעייף, מטרחן ולא פעם גם מעצבן.
העלילה מספרת על איש זקן בשם אלן קרלסון, שביום הולדתו המאה מחליט לצאת מחלון בית האבות שבו הוא גר וללכת אל הלא נודע. מכאן הספר מתחלק לכמה צירי עלילה, זמנים ונקודות מבט. בהווה, יונסון מתאר שתי נקודות מבט: זאת שכוללת את הרפתקאותיו של אלן מחוץ לבית האבות (הוא גונב מזוודה עם 50 אלף קרונות, ובורח מהחוק בלווית כמה אנשים שאסף בדרך), וזאת שמתארת את כל מי שרודף אחריו – המשטרה, העיתונות וארגון פשע. במקביל, בפרקים נפרדים, מתוארת גם ההיסטוריה של אלן, שמסבירה לנו מי זה הטיפוס המיוחד והמשונה הזה – מעין פורסט גאמפ שוודי שאחראי לכמה מהאירועים המרכזיים וההיסטוריים שהתרחשו במאה ה-20.

m137683_20140620161500_269615148672

הספר לא מצא חן בעיני כבר מההתחלה. משהו בכתיבה הרגיז אותי (המחבר, למשל, חוזר על השם “אלן” שוב ושוב בכל משפט ופסקה, וזה מעצבן), אבל הבטחתי לעצמי להמשיך לקרוא כדי לראות אם אני יכול להבין מה הקסים כל כך הרבה קוראים. אני חושב שהבנתי – מדובר בספר משעשע, שמתאר איך איש תמהוני ובודד מצליח למעשה לשנות את העולם לבדו: הוא מציל את הגנרל פרנקו ממוות במלחמת האזרחים הספרדית, נותן את הטיפ האחרון בלוס אלמוס שמאפשר את הפריצה להטלת פצצת האטום, מסייע גם לסטאלין להשיג פצצת אטום, מציל את אשתו של מאו דזה דונג הסיני, מציל את צ’רצ’יל מהתנקשות ובאופן כללי קשור כמעט בכל אירוע מרכזי שהיה במאה ה-20 (הקמת מדינת ישראל, לצערנו או לשמחתנו, לא נכללה באירועים האלה).

אבל השעשוע הזה, והמשפטים השנונים שפזורים בספר, לא שווים את הקריאה בו.
יונסון מנסה לתאר, בדומה לג’וזף הלר ב”מלכוד 22″ או לסטנלי קובריק ב-“דוקטור סטריינג’ לאב”, עולם שבו כולם מטומטמים (גם בחלונות הגבוהים ביותר), והדברים האכזריים ביותר נעשים כלאחר יד וממניעים טיפשיים; אבל להבדיל מהם, הוא נשאר ברמת הדאחקה ולא מבקר באמת את התנהלות המנהיגים בעולם. אפילו להיפך – סטאלין, פרנקו, טרומן, קים ז’ונג איל – כולם קצת חמודים אצלו (וטיפשים כמובן).

ניסיתי לתהות מה הייתי חושב על ספר כזה לו הייתי לקטור שקורא אותו בשפת המקור. לדעתי הייתי טוען שהוא מופרך, מקושקש מדי, ארוך (צריך עריכה מאסיבית), ולא ברור אם יעניין המון אנשים. הוא משעשע לפרקים, אבל לטעמי – לא מספיק בשביל לסחוב את כל הספר.

למזלו של העולם, אני לא לקטור שוודי, ואחרים זיהו את הפוטנציאל של הספר, הפיצו אותו בשוודיה ואחר כך בעולם, וגרמו הנאה למיליוני קוראים.
וכך קרה, בכל אופן, שגם רב-המכר השני שאני קורא במסגרת הפרויקט האישי שלי, לא הצליח לסחוף אותי איתו כפי שקרה לקוראים רבים אחרים, ואני נותרתי שוב במגדל השן הנעול שלי, בלי יכולת למצוא את המפתח.

אולי אצליח ליהנות בנסיון השלישי.

_____________________

// הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם, יונס יונסון. משוודית: רות שפירא. הוצאת כתר. 360 עמ’.