השאלון עם אביטל ז’נט קשת, מחברת הספר “לפני ואחרי בבני ברק סיטי” (הוצאת ידיעות ספרים)

1) מהו הספר האהוב עלייך?

התנ”ך הוא הספר האהוב עלי ביותר, למשל: הפרשה שמתארת את המפגש בין המשותף של האחים עם יוסף, כל שנה כשקוראים אותה, אני בוכה מחדש.

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

ספרי ילדים אהבתי והרבה, אבל מאחר ואני מין עליסה בארץ הפלאות, אז כנראה שזה הספר שלי במלוא המובן: עד היום, אני הרפתקנית, מרדנית, חולמנית, ובטוחה שאני עדיין נמצאת בתהליך של גדילה.

3) מה הספר האחרון שקראת?

מצאתי ברחוב את “מעברים” של גיל שיהי, זה ספר בעל השקפה אמריקאית למהדרין, אבל  היו בו אמיתות מספר, שמצאתי שהן מרעננות. כמו זו שגורסת שאנשים בני שמונים נמצאו מחקרית מאושרים יותר מבני עשרים, כי הם כבר ניצחו את הפחד מההזדקנות, שטמון בנו, ומאיים עלינו באופן מודע ובלתי מודע.  זה בהחלט נתון מעניין.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

“אלגנטיות של קיפוד” מאת מוריאל ברברי. ספר כל כך צפוי וקיטשי, החלוקה המעמדית שם מזכירה רומנים למשרתות.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

“המורה גרופמן” אסופת סיפורים קצרים של אוריה באר, שהוא גם אבי, לא זכה לדעתי למספיק הערכה, בעיקר סיפור הדגל שנושא את שם הספר, שמתאר את החברה הישראלית שהייתה בעבר בעלת חזונות מפוארים, בתחילת קריסתה. לדעתי זה סיפור חובה!

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

הסופרות האהובות עלי ביותר: הן האיטלקיות, נטליה גינזבורג ואלנה פרנטה. הן נוגעות בעצבים החשופים של החיים, בלי כפפות ובאלגנטיות. מאחר וגם יש לי שורש איטלקי( בין היתר) החיבור אליהן מאד טבעי עבורי.

7) ספר שנתן לך השראה?

אחרי חזרתי בתשובה, חיפשתי בנרות ספרים עם זיק אמוני שכתובים טוב, אבל הם לא מהזן שמטיף, רציתי שהם יעבירו בי טלטלה מסוג אחר, אחד כזה הוא: “חיים גרביצר, סיפורו של נופל”, שכתב יהושע פישל שניאורסון ויצא בהוצאת ידיעות ספרים. גם “תהילים ליום רעש” ספר השירה של סיון הר שפי הוא ספר כזה.

8) ספר עיון מומלץ?

“מודעות יהודית עפ”י ספר התניא”. זכיתי בספר הזה בהגרלה שנערכה בשעור תניא, איזה כיף!  אירועים יוצאי דופן תמיד נחרטים יותר. אבל בגדול הוא נותן הצצה לתניא – ספר שנראה במבט ראשון בלתי אפשרי לפענוח בגלל עמקנותו הרחבה. ספר נוסף שיקר לי הוא ספר שכתב הרב מוטי גל ז”ל, כשהיה על ערש דווי, ושמו: “גל עיניי”. זהו קובץ מאמרים של הרבי הרי”ץ. והרב גל נתן בהם עוד מימד ביאורי משלו.

***

אביטל ז’נט קשת, ילידת 1966, גדלה בשכונת יד אליהו ומתגוררת כיום עם משפחתה בבני ברק. בוגרת בית הספר למשחק “בית צבי” וסמינר הקיבוצים. חזרה בתשובה בשנת 2001. סיפור פרי עטה נמנה עם הסיפורים המומלצים של תחרות הסיפור הקצר של עיתון “הארץ” לשנת 2007. בחודש אפריל האחרון ראה אור ספר הביכורים שלה “לפני ואחרי בבני ברק סיטי” (הוצאת ידיעות ספרים) במסגרת פרוייקט ספרי הביכורים שערכו בהוצאה. 

לעמוד הספר בהוצאת ידיעות לחצו כאן. 

עוד על הספר:

לפני ואחרי בבני ברק סיטי הוא סיפורה מרטיט הלב של ליה, שחקנית לשעבר, החוזרת בתשובה יחד עם בעלה ובנותיה ומפלסת לעצמה חיים חדשים בעיר בני ברק. תוך כדי חיפושים אחרי ילדה אחת, שגורלה נקשר בה, היא מגלה לא רק שרשרת מסירה נשית, אלא גם את עקבות הילדה שהיתה היא עצמה. בטון חשוף וישיר, בקול שכולו אמת, פותחת אביטל ז’נט קֶשת צוהר אל חייהם של החוזרים בתשובה שעולמם היטלטל ונברא מחדש. חיי משפחה אמוניים, זיכרונות עבר מעולם נטול כבלים של דת וכנפיים של גאולה – אלה הם חומרי החיים המסקרנים ושובי הלב של ספר זה, שאינו פוסח על קשיי היום-יום וקשיי הפרנסה, ועל משאם הכבד של המצוות והעוֹל לצד שמחות קטנות שבין קודש לחוֹל. מעולם לא תואר מרקם החיים הישראלי במרחב העירוני החרדי באומץ רב כל כך. הספר מזמין אותנו להכיר מקרוב את מאפייניו של הגורל הנשי בחברה הדתית על קהילותיה וחסידויותיה השונות. מבט בוחן זה, הקולט גם את הנסתר מן העין, מציג באור חדש גם את החברה החילונית שסברנו שאנו מכירים.

יערה שחורי על אביטל ז’נט קשת:

“כשקראתי לראשונה את כתב היד של אביטל קשת, צדה את עיני פסקה קצרה, בה הגיבורה מביטה מן החלון בשלושת ילדיה משחקים בערב פסח. הילדים יצאו לשחק בחצר וסנדליו הזולים של הבן הקטן חורקים בהולכו. הגיע הזמן לקנות סנדלים חדשים. ברור שלא ימצא לכך ממון, והיא אינה משה ממקומה, אלא מתנחמת בעובדה שכשהסנדלים ‘מצפצפים’ יהיה קל למצוא את הילד, אם חלילה ילך לאיבוד. באותו רגע, ידעתי שנתקלתי בכותבת שדוברת אמת עמוקה, על אודות אימהות, כוח ופאסיביות, על ההומור שמזנק מהמקום הלא צפוי ומכיש את הקורא. הסיטואציה הקטנה ההיא שלכאורה לא התרחש בה כמעט דבר, כומסת בעיני משהו מהכוח של אביטל קשת כמספרת. בינתיים הסיפור השתנה, ואפילו הבן המתואר הפך לבת, אבל הסנדלים עדיין חורקים ומצפצפים וקולם נשמע.”

246 עמ’ | 58 ₪