“באחר-צהריים של אפריל, מיד לאחר הארוחה, הודיע לי בעלי שהוא רוצה לעזוב אותי”
כך נפתח הספר “ימי הנטישה” של אלנה פרנטה, בנסיון לגרום לקוראים לחוש את אותה הפתעה שהרגישה אולגה, המספרת, כשבעלה הודיע לה על עזיבתו ביום בהיר אחד. ההודעה שלו פוגעת בה כמו במטוס שמייורט באוויר; היא מתחילה לצנוח מטה במהירות רבה ומחפשת את כסא המפלט שיציל אותה. היא מאבדת שליטה על הבית, הילדים והכלב, ועסוקה במחשבות על בעלה והמאהבת שלו ועל דרכים שונות לנקום בהם.
בערך יממה אחרי שהתחלתי לקרוא בספר, צפיתי בסרט “תמונות מחיי הנישואין” של אינגמר ברגמן; וכך, לפחות בתחילתה של הקריאה, היו רגעים ששני הסיפורים האלה התערבבו בראשי, כיוון שגם בסרט של ברגמן הבעל מודיע שהוא עוזב את אשתו לטובת מאהבת, וכמו ב”ימי הנטישה”, גם כאן האישה הננטשת מתפרקת נפשית ומאבדת שליטה.
אבל אולגה שונה ממריאן של ברגמן (ליב אולמן); מלבד העובדה שאנחנו נחשפים לעולמה הפנימי של אולגה בצורה שהקולנוע לעולם לא יוכל לחשוף, אולגה היא גם דמות הרבה פחות ענוגה ממריאן והרבה יותר קשוחה ועצבנית. היא כועסת, רותחת על בעלה ועל החיים שהשאיר לה, ונכנסת למעין התמוטטות עצבים שמוציאה ממנה אומללות גדולה, אבל גם לא מעט הומור. היא עצמה לא מנסה להשתמש בהומור, אבל הצורה בה היא מתייחסת לבעלה הבוגדני ולמאהבת הצעירה שלו, משעשעת לא פעם.
פרנטה מציגה כאן למעשה את הטרגדיה שאורבת בפינה לכל זוגיות, ובפרט לצלע הנשית בזוגיות; אחרי הודעת הנטישה, אולגה מנסה להיזכר בראשית חייה המשותפים עם מריו, ומגלה שקו השבר הראשון החל כשנכנסה להריון. ברגע זה היא הפכה מאישה לאמא, גופה השתנה, ואף החלו לדבוק בגופה ריחות של דייסות וקיא; “כמה שלא התרחצתי, הריח הרע של האמא לא התנדף,” היא כותבת, “הייתי הגוף של גילוי-עריות […] הייתי האם שיש לאנוס, לא מאהבת”. כלומר, מרגע ההפיכה לאמא, האישה משתנה באינספור רבדים, והשינוי הזה מהווה אתגר לחיי הנישואין. הגבר, לעומת זאת, לא משתנה גופנית והורמונלית בעקבות האבהות. הוא גם לא הופך לפחות נחשק. לכן יכול להגיע שלב שבו הוא יתרחק מאותה אחת שמגדלת את ילדיו, ויתעניין במישהי שלא דבק בה ריח האם או תחושת גילוי-העריות; מישהי שתחדש את תחושת הזוגיות שקדמה להורות.
אבל למרות שהספר מובא מנקודת מבט נשית, גם גברים וגם נשים יכולים להזדהות עם תחושת חוסר השליטה שאירועים מסוימים בחיים יכולים להשית עליהם. במובן הזה, שני המגדרים מכירים את הרגעים בהם החיים מתפרקים ללא כל הודעה מוקדמת – כל מה שהיה בטוח, איננו עוד, ונפער חלל עצום שלרוב מנסים למלא אותו עם כל חומר שבנמצא, אך שום דבר לא יכול למלא את הבור האינסופי הזה; שום דבר, אולי מלבד הזמן.
אחת השאלות שעלו בי במהלך הקריאה, היא מה יקרה אם יתברר שאלנה פרנטה היא למעשה גבר. למי שלא בקיא בפרטים, “אלנה פרנטה” הוא פסבדונים של סופרת איטלקיה שאף אחד לא גילה עדיין את זהותה האמיתית. למרות שהסברה הרווחת היא שמדובר באישה, היו גם שמועות בעבר שמדובר למעשה באחד מהסופרים האיטלקים המפורסמים. כך כתבתי על התופעה בכתבה שהכנתי לוואלה:
מקרה שנותר עדיין מסתורי הוא זה של הסופרת האיטלקיה אלנה פרנטה (“ימי הנטישה”, “אהבה מטרידה”, “הבת האפלה”). בשנת 1991 הגיע להוצאת הספרים האיטלקית E/O כתב יד בשם “אהבה מטרידה”, עליו היה חתום השם “אלנה פרנטה”. הוצאת הספרים התלהבה מכתב היד ורצתה להוציא אותו לאור, אך פרנטה הודיעה למו”ל שמדובר בשם עט ולא בשמה האמיתי, וכי היא אינה מוכנה לשתף פעולה עם קידום המכירות של הספר (כלומר להתראיין, להצטלם, להיפגש עם קוראים וכד’). התנאי שלה להוצאה לאור היה שהספר יעשה את דרכו לבד בעולם, ללא עזרתה. וכך היה. הספר יצא לאור, זכה להצלחה רבה ואף זכה בפרס אלזה מורנטה לספרות. עם היוודע דבר הזכייה, כתבה פרנטה למו”ל שלה כי לא תוכל להגיע לטקס, וביקשה ממנו לייצג אותה בטקס ולקרוא טקסט שכתבה על אלזה מורנטה.
פרנטה הפכה לאחת הסופרות הבולטות באיטליה, אף על פי שאיש לא ראה אותה או שמע את קולה פרט לאנשי הוצאת הספרים שלה. בראיון לשירי לב-ארי מעיתון “הארץ” (28.06.2007), אמר המתרגם של פרנטה לעברית, אלון אלטרס, כי “קשה מאוד לתחקר את האישה הזאת. היא החליטה שלא יהיה לה שום קיום ציבורי. היא כנראה אשה משכילה, ודי נוקשה. לא אכפת לה לוותר על כל הקריירה הספרותית אם ייקחו ממנה את הפרטיות שלה. לדעתי, הדברים שהיא מתארת ב’ימי הנטישה’ קרו לה באמת, וזו אולי הסיבה שהיא לא רוצה שיזהו אותה”. לפי השערות שונות פרנטה היא ילידת 1950 בערך, חיה בטורינו ומלמדת פילולוגיה קלאסית באוניברסיטה המקומית. עיתונאים מסוימים אף טוענים כי בכלל מדובר בסופר ממין זכר ומזהים אותו כסופר דומניקו סטרנונה.
עם הצלחת ספרה השני, “ימי הנטישה”, ניאותה פרנטה להתראיין, אבל תחת תנאים נוקשים שקבעה. העיתונאים נתבקשו לשלוח רשימת שאלות להוצאת הספרים שלה, ההוצאה ששלחה אותן לפרנטה – פרנטה ענתה עליהן ושלחה להוצאה, וזו שלחה חזרה לעיתונים. כשעיתונאי אחד ביקש ממנה לתאר את המראה החיצוני שלה, היא ענתה: “הייתי יכולה לומר לך שאני יפה ואתלטית, ממש כוכבת קולנוע. או שאני רתוקה לכיסא גלגלים מאז ילדותי. או שאני אשה ביישנית המפחדת מהצל של עצמה. או שאני אוהבת בוגנוויליות ושאני כותבת כל יום משתיים בלילה עד חמש בבוקר. אבל אני לא אוהבת שקרים, ולכן לא אענה לך על שאלה זו כלל”.
וכך מצליחה פרנטה לשמור על פרטיותה ולסקרן הן את הקוראים והן את העיתונאים, שכבר מכנים את הפרשה בשם “תעלומת אלנה פרנטה”.
ולמה תהיתי אם יכול להיות שאלנה פרנטה היא למעשה גבר? בעיקר כי חשתי שתהיה זו אכזבה גדולה לדעת שגבר יכול לכתוב אישה בצורה כל כך אמינה. כקורא, יש בי רצון משונה להאמין שהחוויות בסיפור מבוססות במידה זו או אחרת על היכרותו של הכותב עם הסיטואציה. אולם ייתכן שהבעיה היא בי ובחוסר היכולת שלי ללכת שבי אחרי הדבר הזה שנקרא “בדיון”.
הבעיה היחידה שהספר בכל זאת סובל ממנה קשורה לטעמי בהתקדמות העלילה אל עבר סופה. הספר מתחיל בצורה פשוט נפלאה, וכל השבועות הראשונים של “תקופת הנטישה” הם בבחינת ספרות מופת. אבל נדמה שבשלב מסוים הסיפור לא יודע לאן הוא רוצה להתקדם; העניין המרכזי של הספר כבר מאחוריו, ועכשיו צריך להחליט איך לסגור את הקצוות ואיך להוביל לסוף. החלק הזה (בערך הרבע האחרון של הספר) כתוב בצורה טובה, אבל אין בו את אותן הברקות ואת אותה קדחתנות מרתקת שאפיינו את החלקים שקדמו לו.
אולם הבעיה המינורית הזו לא באמת משנה את העובדה ש”ימי הנטישה” הוא פשוט ספר מעולה – חד, חזק, מדכא במידה ובעיקר כתוב היטב.
כדאי מאוד לקרוא אותו אפוא, אם כי הוא אינו מומלץ לאמהות צעירות ולנשים בהריון.
______________________
ירין , איזו ביקורת נפלאה וסקירה מרתקת כתבת על ‘ימי הנטישה’. יש לי את הספר שהומלץ לי בחום ע”י יקיר בן משה , המשורר והעורך , בתקופה שבה נכתב רומן הביכורים שלי ‘מרכז תשומת הלב’, אשר גם בו , ג’וליה , גיבורת הספר ננטשת בפתאומיות על ידי בעלה הצייר אותו היא מוצאת לילה אחד ירוי בלבו.
הזכרת לי ששכחתי לציינו בין רשימת הספרים שאהבתי בשאלון שערכת עמי.
אגב , יש לי רעיון נוסף לשאלון: “מה הם הספרים שתמיד נמצאים שם , שהתחלתם לקרוא בהם וממתינים לכם שתמשיכו ותסיימו (לכל הרוחות!) , ואתם , בתוך תוככם, יודעים/חוששים/מתביישים/שונאים עצמכם על כך שמא לא תגיעו אליהם לעולם”.
לי , למשל , יש כמה כאלה:’מאה שנים של בדידות’ (בורחס), ‘זיכרון דברים’ ו’סוף דבר’ (יעקב שבתאי) , ‘סיפור על אהבה וחושך’ (עמוס עוז) , שעכשיו , בגלל סרטה המסקרן של נטלי פורטמן , חזרתי אליו שוב ולא אניח אותו מידיי עד סופו – בי נשבעתי!!
שושנה קירש
‘מאה שנים של בדידות’ של מרקס כמובן – סליחה על הטעות!
[…] לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן. […]
שלום רב. אשמח לקבל את שם כותב הביקורת
ניסיתי לקרוא, בקושי הגעתי עד האמצע ונטשתי. משעמם, טרחני.
גילתי את אלנה כמו שילד מגלה צעצוע כמו ילד שאוהב גולות כמו נשיקה ראשונה.אני תסריטאי ומחזאי בןער ביל לעבד את ימי הנטישה חסרט או למחזה בנתיים אני חולם