ביקורת ספרים: על “פיוטר הלטבי” מאת ז’ורז’ סימנון

לפני שאגש לדון בספר “פיוטר הלטבי” מאת ז’ורז’ סימנון, רק אקדים ואומר שהבנתי בתחום ספרות הבלש היא קלושה עד לא קיימת. קראתי את שני הכרכים הראשונים בסדרת הספרים שמקבצת את עלילותיו של שרלוק הולמס, ושם מסתיימת היכרותי עם הבלשים הגדולים והמפורסמים של הספרות.

כך שבמסגרת הרשימה הזו לא אוכל להשוות בין פקד מגרה – הבלש הנודע של סימנון – לבין בלשים מפורסמים אחרים, וכמובן שלא אוכל להשוות בין “פיוטר הלטבי” – הספר הראשון בסדרת הספרים בהם מככב מגרה – לבין שאר הספרים שיצאו במסגרת סדרת הבלש הזו (75 ספרים ועוד 28 סיפורים קצרים).

ובכל אופן, ההתרשמות הפשוטה וההדיוטית שלי מ”פיוטר הלטבי” היא שמדובר בספר מהנה שפשוט כיף לקרוא אותו.

באחרית הדבר שמובאת בספר טוען דב אלפון שסימנון לא התכוון לכתוב מותחן, שעלילת הספר היא בלתי-הגיונית, ושלמעשה לא מדובר כלל בפרוזה. על פי אלפון ברור למדי שמדובר בשירה. ובכן, אני מעריך את פועלו של אלפון, אבל כאן אני נאלץ לזוע באי-נוחות אל מול הקביעה הזו. אני הרגשתי שקראתי 190 עמודים של מותחן מעניין, עם בלש מאופיין מאוד, ובלי שחשתי שמץ של מבוכה וחוסר-הבנה שנוהגים לתקוף אותי תכופות כשאני נתקל בשירה. אלפון גם ניסה להשוות בין העלילה של סימנון לריאליזם המאגי שמאפיין את הספרות הלטינו-אמריקאית, והסביר שכתיבתו של סימנון מתאפיינת דווקא בריאליזם אנטי-מאגי. כאן שוב התבלבלתי לחלוטין, כי חשבתי שאם הריאליזם הוא אנטי-מאגי, אז הוא למעשה חוזר להיות ריאליזם רגיל.

אבל טבען של אחריות דבר (אם אפשר להגיד דבר כזה בריבוי) הוא להוסיף פרשנויות ולהציע לקוראים קריאה אחרת של הטקסט, ואלפון בהחלט עושה זאת. לכן אניח לקוראים שהם פחות הדיוטות ממני להתדיין באופן מעמיק עם קביעותיו (אם ירצו בכך).

עטיפה_-_פיוטר_הלטבי(2)

העלילה של סימנון בספר הנ”ל מתרחשת בפריז הגשומה, כשאותו פקד מגרה מקבל עדכון מהאינטרפול על כך שהפושע הידוע בכינויו “פיוטר הלטבי” מגיע לפריז, אחרי שהסתובב ברחבי אירופה. עד לסוף הספר, לא בדיוק ברור במה פיוטר פשע, אבל ברור שמדובר באיזושהי מזימה גדולה שמערבת מספר גורמים, ולא באיזה אנס או רוצח מקומי. מגרה מנסה להתחקות אחר צעדיו של הלטבי, ובשלב דיי מוקדם בעלילה הוא פוגש בו, אך אין לו שום הוכחות לפשעיו וכל שנותר לו הוא לעקוב אחריו ולנסות להרכיב תמונה ברור מחתיכות הפאזל שנופלות לידיו.

דומני שאחד המאפיינים החשובים לכל בלש ספרותי, הוא שיהיו לו מאפיינים בולטים. מגרה מתואר שוב ושוב עם מקטרת בפיו שהוא מוצץ אותה בעצבנות, הוא אוהב לשתות בירות ולאכול סנדביצ’ים, והמאפיין המשונה ביותר שלו לטעמי הוא שקר לו והוא רוצה בכל הזדמנות להידבק לתנור ההסקה. יש משהו מאוד לא מאצ’ואי בבלש שקר לו ושמצווה על אנשי משרדו לדאוג כל הזמן להסיק את התנור עד שמשרדו הופך למקום בלתי נסבל להימצא בו לכל אדם מלבדו.

אבל מגרה הוא כן מאצ’ו. הוא קשוח, גס, לא מנומס, ולמען האמת גם לא מבריק במיוחד. יש לו אישה קטנה שמחכה לו בבית ומבשלת את ארוחותיו. הוא מה שאפשר לכנות “טיפוס”.

Delzijl_Maigret_01פסל של פקד מגרה בעיר דלפסיילד בהולנד שיצר פיטר ד’הונו

קשה מאוד לדון בעלילה עצמה מבלי לגלוש לספויילרים (וכיוון שאני בכל זאת חושב שמדובר במותחן ולא בשירה, אני אשתדל להמנע מהם), לכן אתייחס לנושא נוסף שעולה מתוך העלילה ומרבים להתייחס אליו בישראל – האנטישמיות של סימנון/מגרה.

אני לא בקיא בביוגרפיה של סימנון, אבל אני יכול לומר שהאנטישמיות המסויימת המופיעה בספר, בעיקר כשמגרה מתאר כמה דמויות יהודיות או איזורים יהודיים, לא הפריעה לי במיוחד. ראשית כיוון לא מדובר באנטישמיות מהזן הקשה, אלא בעיקר בדברים שכיום לא מקובלים במסגרת הפוליטיקלי קורקט. כך למשל מתאר מגרה בחורה יהודייה בשם אנה:

היא נראתה מבוגרת מעשרים וחמש השנים שצוינו בספר החשבונות. עובדה זו נזקפה מן הסתם לחובת גזעה. בדומה ליהודיות רבות בנות גילה היא עבתה. אף שעדיין השתמרה בה לוויית חן כלשהי. העיניים הכהות הנתונות בקרנית בוהקת בלובנה היו יפות להפליא.

במקום אחר בספר האנטישמיות של מגרה כבר מוצגת בצורה הרבה יותר ברורה (יש לזכור שהספר נכתב בין השנים 1929-1931):

לכל גזע יש ריח משלו, המאוס על גזעים אחרים. אף שפתח את החלון ועישן ללא הפסקה, לא הצליח הפקד מגרה להיפטר מאדי הצחנה המציקים.

האם כל מלון רואה דה סיסיל היה ספוג בהם? ואולי הרחוב כולו? משבים של הריח הזה הוטחו בפניו כבר כשפתח מעט בעל המלון בכיפה השחורה את האשנב שלו.

אין ספק ששני התיאורים הללו לא חביבים במיוחד ולא גורמים לתחושת עילוי אצל רוב הקוראים המערביים (שלא משתייכים לתנועות ניאו-נאציות). אבל כשאני קורא את הספר (וכאן מגיעה הטענה השניה, להלן “שנית”), אני מתייחס לפקד מגרה כדמות מסויימת שיכולה להיות גם גזענית ואנטישמית (ואגב כך גם דיי שוביניסטית). מעבר לעובדה שצריך לקחת בחשבון את הזמנים בהם נכתב הספר, מי קבע שגיבור ספרותי צריך להיות נאור? מותר לו (ולפעמים אף רצוי לצורכי אמינות) שיחזיק בדעות חשוכות, שמרניות או סתם אוויליות.

 simenon_numerique

על כל פנים, “פיוטר הלטבי” הוא ספר מהנה שכיף לקרוא, גם אם אני באופן אישי לא רואה בו ערכים מוספים שנוטים לייחס לו; הוא לא שירה, הוא לא אמירה פילוסופית על מהות האדם, והוא לא יצירה ספרותית חד פעמית. הוא פשוט מהנה לקריאה.

להנאה הזאת מוסיף הפורמט החדש של סדרת ספרי מגרה שעתידים לצאת בעם עובד בעריכת מאיה פלדמן. אמנם ספרי עם עובד ממילא מתאימים לנשיאה, אבל יש משהו בפורמט הזה שמזמין עוד יותר לקריאה מזדמנת ברחובות, באוטובוסים, ברכבות או במוניות.

אני, בכל אופן, קראתי את רוב הספר על ספסל בגינה הציבורית, ולא אחת התחשק לי להכנס למונית פנויה ולצעוק לנהג “מהר, סע למלון מז’יסטיק!”. בינתיים לפחות, המעשה הזה עדיין נשאר בגדר פנטזיה (וממילא הוא פחות ספרותי כשהמונית מוזמנת דרך גט טקסי).

_____________________

פיוטר הלטבי, ז’ורז’ סימנון. מצרפתית: רמה איילון. הוצאת עם עובד. 200 עמ’

7 תגובות

  1. זואי גלאס 27 בינואר 2015 ב- 22:18 - Reply

    אחלה אתה. אם הביקורת הזו הייתה פרי היא הייתה קלמנטינה בלי גרעינים, שזה אחלה.

    • ירין כץ 27 בינואר 2015 ב- 22:36 - Reply

      וואו תודה. אני ממש שונא גרעינים בפירות הדר, וזו אחת הסיבות שאני הרבה נמנע מלאכול אותם.

  2. […] עצמאיות בהמלצות לקראת סוף השבוע; ביקורת שלי על הספר "פיוטר הלטבי" מאת ז'ורז' סימנון; הודעה לעיתונות על מכירת גיליונות שרלי הבדו ע"י […]

  3. […] עצמאיות בהמלצות לקראת סוף השבוע; ביקורת שלי על הספר "פיוטר הלטבי" מאת ז'ורז' סימנון; הודעה לעיתונות על מכירת גיליונות שרלי הבדו ע"י […]

  4. […] עצמאיות בהמלצות לקראת סוף השבוע; ביקורת שלי על הספר "פיוטר הלטבי" מאת ז'ורז' סימנון; הודעה לעיתונות על מכירת גיליונות שרלי הבדו ע"י […]

  5. […] עצמאיות בהמלצות לקראת סוף השבוע; ביקורת שלי על הספר "פיוטר הלטבי" מאת ז'ורז' סימנון; הודעה לעיתונות על מכירת גיליונות שרלי הבדו ע"י […]

  6. […] לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן. […]

השאירו תגובה