אני נכנסת למטבח בשעת צהריים. הייתי בת שבע,  בידי מחברת קטנה מאד, מהסוג שהיו מחלקים פעם לילדי כיתות א’ וב’, חצי מחברת. כי מה כבר יש להם לכתוב במחברת שלמה. ההורים שלי במטבח עסוקים בשלהם ואני מושיטה להם את החצי מחברת הזו עם השורות, שזה עתה כתבתי עליה סיפור. שהדי במרומים, אין לי מושג על מה הוא היה. זוכרת רק שהיה בו בעל חיים כלשהו, שנאבק עם מישהו והצליח או נכשל, או גם וגם. אולי זה היה חמור, או שפן. לא מתחייבת. שני דברים אני זוכרת מהרגע ההוא במטבח – את הפנים המשתאות של ההורים שלי: “הילדה כתבה סיפור. מה תגידו על זה”. ואת תחושת הקסם, היש מאין הזה. הייתה מחברת ריקה, והנה – חיים חדשים פועמים בה. סיפור.

שנתיים אחר כך כבר מילאתי מחברת גדולה יותר, והפעם בסיפור על נערה. גילה, קראתי לו. נערה יתומה שהתגלגלה ממקום אחד למשנהו, התאהבה, נתקלה באסונות שונים ומשונים, ושרדה. את הסיפור הזה הראיתי למעט מאד אנשים. להורי, שלא ידעו איך להתייחס אליו, ולחברה הכי טובה שלי. מן הסתם הייתי מושפעת בכתיבתו מספרים שונים שקראתי, עצובים בדרך כלל, על ילדות ויתמות. את “ג’יין אייר”, למשל, קראתי הרבה לפני שהגעתי לגיל המתאים, לצד ספרים אחרים של האחיות ברונטה שנאסר עלי לקרוא בשל גילי הצעיר מדי: “אנקת גבהים”, למשל, שהפחיד אותי והקסים אותי בעת ובעונה אחת. בין לבין כתבתי גם יומנים, כמובן, מושפעת עד זרא מ”דפי תמר” של דבורה עומר, “יומנה של אנה פרנק”, ועוד יומן-אחרי-שואה אחד, ששכחתי את שמו,  על מישהי שמגלה שהיא מאומצת, ושהוריה האמיתיים מתו בשואה. קראתי גם המון ספרי שואה שלא היו יומנים. “מאה ילדים שלי”, “מסתרי הגורל”, “דן ין והחסידות” (שלאחרונה מצא עבורי איתמר לוי ונדהמתי מהפער בין ההערצה הילדותית לספר הזה, לבין הביקורתיות של הקוראת המבוגרת). כל החומר המפחיד הזה שריתק וטרד את מנוחתן של ילדות-נערות כמוני בתחילת שנות השבעים. במבט לאחור ברור לי, שהקריאה היתה הדבר הכי חשוב בחיי, כל הדברים האחרים נעשו בחופזה כדי שבסופו של יום, או באמצעו, אוכל לברוח לחדר שלי ולשקוע בספר.

צילום דבי קופר חיותה דויטש1חיותה דויטש. צילום: דבי קופר

ההחלטה להיות סופרת לא נפלה ביום אחד, כמובן. היא אוסף של תחושות ורגעים מכוננים, רגעי קריאה פרטיים שלי, רגעי כתיבה ורגעים שבהם אחרים קוראים את מה שכתבתי.  אני חוזרת לעצמי, כבת עשר או אחת עשרה, עומדת במסדרון בית הספר שלי “מוריה” בתל אביב, מתבוננת בהתרגשות בחבורת ילדות מכיתתי צמודות לקיר וקוראות את הפרק הבא בסיפור בהמשכים שחיברתי עבורן. עיתון קיר – פעם היה דבר כזה: בד יוטה חום מוצמד לקיר, ועליו חדשות השבוע, ידיעות, ברכות וגם – פינת הסיפור בהמשכים. הסיפור עצמו נבע אמנם ממוחי הקודח, אבל את הרעיון לקונספט הסיפור בהמשכים שאבתי מהסביבה – עיתוני הנוער: “הארץ שלנו”, “מעריב לנוער”, וגם “זרקור” הדתי. הכרתי היטב את תחושות הציפיה המענגות, את בהילות הידיים המדפדפות בעיתון עד העמוד המתאים, לחפש את פרק ההמשך שכמובן נגמר, כקודמו, בשיא המתח. רציתי להיות מסוגלת ליצור אותן עבור אחרים, וכתבתי להם, ותחושת השמחה והכוח להצמיד – רק בעזרת  מילים שהמצאתי – חבורת ילדות סקרנית לקיר, הייתה משכרת ומתגמלת מאין כמוה.

אני מנסה לשחזר את תחושת הכוח הילדית-נערית הזו. מועצמת ומושפעת מהקסם שהילכו עלי ספרי הילדים והנוער שלי. כל פעם כשקראתי ספר שבאמת אהבתי נורא, וקראתי בו שוב ושוב נגיד –ספריו של אריך קסטנר (“האיש הקטן”), או “האריה, המכשפה וארון הבגדים”. “נשים קטנות”, פוליאנה ו “אן מאבונלי” – ואפילו את הישראלים שבהם: “הימאים הצעירים”, “הספורטאים הצעירים”, “חסמבה”, “עוז יעוז” ו”דנידין”,  הייתי מוצפת בביטחון העמוק שנוסח בשני חלקים:

א. גם אני רוצה (לעשות קסם כזה, לכתוב כך) ב. גם אני יכולה.

במקום נסתר ומוגן בתוכי, הכרתי מקרוב את המטבחון הקטן והריחני שבו רוקמים את המילים האלה, וידעתי שיש לי את המפתח למטבחון הזה, ויום יבוא ואשתמש בו ברצינות, כי אין לי ברירה.

 

***

חיותה דויטש היא סופרת, עורכת ומתרגמת. מלבד ספרה “נחמה” שהיה לרב מכר (על חייה של נחמה ליבוביץ’, בהוצאת ידיעות ספרים, 2008), היא הוציאה עד כה שלושה ספרים: “ככה נראית גאולה” (ידיעות ספרים, 2009), “נח בצ’יינהטאון, קין בקסנדו” (מעלות, 2000) ו”פגישה בבקעת גינוסר” (דני ספרים, 1999).

חיותה  גדלה בתל אביב, חיה שנים אחדות בירושלים, והיום מתגוררת בגוש עציון. היא בעלת תואר ד”ר מאוניברסיטת בר אילן, ואת עבודת הדוקטורט שלה כתבה על המטרונה בספרות חז”ל. בעבר ערכה את עיתון הילדים הדתי “אותיות” ואת מדור ההגות והספרות של “הצופה”; כיהנה כחברה בוועד המנהל של “קולך” ובמועצת הרשות השנייה; וערכה ספרים שונים בנושאי יהדות בת זמננו. כיום היא בעלת טור על קולנוע ויהדות ב”מקור ראשון”, ועורכת את כתב העת “אקדמות” של בית מורשה בירושלים.

לאחרונה ראה אור ספרה החמישי והראשון בז’אנר הרומן – “אם אשמע קול אחר” (הוצאת אחוזת בית), שעוסק בפיצול בין קיצוניים למתונים בחברה הישראלית. 

עוד על הספר מתוך הקומוניקט:

 

אם אשמע קול אחר

מאת

חיותה דויטש

(438 עמ’, 69 ש”ח)

*****

באמצע חייה, לאחר שניסתה שוב ושוב להגשים את חלומה ולהקים משפחה, מחליטה עוזיה לנטוש את העיר שבה נולדה וגדלה, ולבנות לעצמה חיים חדשים במושבה בצפון הארץ. היא משאירה הכול מאחוריה: את הזיכרונות מחייה בתל אביב כבת יחידה להורים מהמחנה הדתי-לאומי; את הגבר שאהבה כל חייה; את חברי הילדות הקרובים שנפוצו לכל עבר; ואת עבודתה כעיתונאית מוערכת. כשבידה מזוודה אחת עם כמה בגדים וספרים, היא קמה ועוזבת כדי להתחיל הכול מחדש.

בהתחלה נדמה שהיא מצליחה. בית קפה קטן וידידותי במושבה משמש לה מפלט ומקור פרנסה. היא מוצאת לעצמה בית יפה לגור בו, עם שלושה עצים בחצר, וכן כמה חברים חדשים וברֵכה מקומית נעימה. בבית הקפה היא פותחת סדנת כתיבה שבה משתתפים, בין היתר, מלצר שמכור למשחקי מילים, זקנה טובת לב, צעירה אנטיפתית שעורכת טבלאות סודיות – וגם שחיין נאה ומסתורי. אלא  ששֵדים מן העבר לא מרפים ממנה, וכשמפגשי הסדנה הופכים לזירת וידויים רוחשת של סודות וקשרים סמויים, מתברר כי המפלט של עוזיה אינו מקום בטוח כלל וכלל, וכי חלק מהסובבים אותה אינם מי שהם מציגים את עצמם.

ובאותו הזמן, גרפיטי מאיים שמופיע ברחבי הארץ מוביל קבוצה של אנשי שב”כ, בהם גבר בודד ושבור בשם מיכאל, לצאת למרדף אחר החשודים במעשה – חברי תא משיחי המאיימים לזרוע אלימות והרס. בראש התא עומדת דמות כריזמטית הסוחפת אחריה צעירים ומבקשת לחולל מהפכה לא רק בסדרי השלטון בישראל, אלא גם בעולם ההלכה היהודי. כשמעשיהם המסוכנים של חברי התא מביאים את המדינה אל ספּהּ של מלחמת אחים, מיכאל וחבריו מבינים כי עליהם למהר ולחשוף את זהותם, לפני שיהיה מאוחר מדי.

“אם אשמע קול אחר” הוא רומן רחב היקף, סוחף ומותח. באמצעות תיאורו של משבר קיומי-אידיאולוגי בחייה של אישה אחת, משרטטת חיותה דויטש את קורות השבר והפיצול שבין מתונים לקיצונים בחברה הישראלית. סיפורה של הגיבורה – מילדותה בתל אביב התמימה ועד בגרותה בישראל השסועה – שזור ברגעים מכוננים (מלחמת יום הכיפורים, פינוי ימית, רצח רבין, ההתנתקות) ומלא בדמויות ססגוניות, בהן רב אידיאליסט, פסנתרנית דיכאונית, צייר מרדן ונערת גבעות פרועה. זהו הרומן הראשון של חיותה דויטש, מחברת רב המכר “נחמה” (ידיעות ספרים, 2008) וספרים נוספים.

חיותה-חזית באיכות נמוכה


ותזכורת: בואו לתמוך ב”קורא בספרים” תמורת דולר אחד בחודש כדי לאפשר את המשך פעילותו. אפשר לעשות זאת כאן