ביקורת ספרים: “רחוב החנויות האפלות” מאת פטריק מודיאנו

אודה ואתוודה, גם אני לא שמעתי על פטריק מודיאנו עד שזכה השנה בפרס נובל. עם זאת, להבדיל מרבים אחרים, לא חשבתי כי העובדה שלא שמעתי עליו מעולם מערערת במידה כלשהי על זכותו לקבל את הפרס. האשמה על היעדר היכרות עם יצירתו – אם יש כזאת אשמה – רובצת לפתחי, או לכל היותר לפתחם של מעצבי דעת הקהל הספרותית בישראל שלא השכילו לעמוד על חשיבותו של מודיאנו.

כדי לברר מיהו אותו מודיאנו שהלהיב את ועדת הפרס והביך חובבי ספרות רבים מחוץ לצרפת שלא שמעו עליו מעולם, ניגשתי לקרוא בהוצאה המחודשת של “רחוב החנויות האפלות”. זהו ספרו השישי ואולי המפורסם ביותר של מודיאנו, שזיכה אותו בפרס גונקור בשנת 1978.

עוד לפני הקריאה, היה ברור לי שאין עוול גדול יותר שאפשר לעשות לספר מאשר לכוון אליו את אקדח הביקורת ולבקש ממנו להוכיח למה הוא ראוי לפרס נובל. אף ספר לא יכול לעמוד במבחן הזה, ודאי לא ספר קטן ורזה – 185 עמודים בסך הכל – שרק מבקש לספר סיפור קטן ואינטימי על היחסים שבין אדם לזהותו או בין אדם לזכרונותיו. ואף על פי שהיה לי ברור שמדובר בעוול, התקשיתי להתעלם כליל מהזכיה בנובל בזמן הקריאה כפי שתוכלו להיווכח בהמשך הרשימה. 

BzgBF2QCEAAETpl

“רחוב החנויות האפלות” מספר את סיפורו של בלש פרטי בשם גי רוֹלַן שזכרונו אבד לו בתאונה מסתורית לפני 15 שנים, וכעת הוא יוצא לחקור מי הוא היה וכיצד נראו חייו הקודמים. מבחינה תמטית הסיפור פשוט: אנחנו מתלווים לאותו בלש שנפגש עם אנשים שונים ומנסה לדלות רמזים בקשר לעברו, עד שאט אט הוא מרכיב פאזל מטושטש מההיסטוריה הפרטית שלו.

אין ספק שמדובר ברעיון מבריק ובדרך נפלאה לספר סיפור. אחרי מסורת ארוכה של סיפורי בלש עם מבנה מאוד ברור (תחילתם כמעט תמיד בפשע שבוצע היכנשהו) – מודיאנו משכלל את הסיפור הבלשי והופך אותו לפילוסופי וקונקרטי בו זמנית – החיפוש אחר העצמי האבוד. הדרך לאותה זהות עצמית קודמת לא שונה באופן מהותי מסיפורים בלשים אחרים, אבל המימד האנושי וההגותי מקנים לה עומק רגשי שלרוב נעדר מסיפורי הבלש הקלאסיים.

הכתיבה של מודיאנו יוצרת אווירה אפורה, חשוכה, כמו סרט אירפואי משנות ה-70. אפשר לחוש כיצד מודיאנו טווה את העלילה ממש בצורה מוחשית – חוט עלילה אחר חוט עלילה שלאט לאט מייצרים תמונה בהירה יותר של עברו האבוד. הוא עוטף את כתיבתו ברומנטיקה צרפתית קלאסית – בתי קפה, אלכוהול, סיגריות, רחובות פריז הגשומים  – וכל אלה משדרים איכות, או “איכות” שרובנו אוהבים לאהוב.

אבל כאן גם טמונה הבעיה בכתיבתו של מודיאנו. הוא שבוי ברומנטיקה של סיפורו וברעיון המבריק שטמון בבסיסה של העלילה שלו, ומשתמש בהם כדי לכסות על חורים בעלילה. לא ברור לנו כיצד זה לא שרד אדם אחד בכל העולם שמכיר את אותו גי רולן. ואם לא זכר את עברו, מה גרם לו לחכות 15 שנים עד שיצא לברר מיהו. וכיצד זה שזכרונו חוזר אליו רק בפרטים שמקדמים את העלילה, בדיוק ברגעים הנוחים (מעין דאוס אקס מכינה). ואם העלילה נפתחת כשהבוס שלו סוגר את משרד החקירות ופורש לגמלאות, ממה בדיוק הוא מתפרנס?

גם הדרך בה מתקדמת העלילה נדמית לעיתים כנוחה מידי. גי נפגש עם אנשים זרים לחלוטין שפותחים בפניו את ביתם, את אלבומיהם, וכמעט אף פעם לא חושדים באותו זר גבוה ומסתורי. האם פריז היא עיר של אנשים נאיבים ומכניסי אורחים?

נדמה  שפריז של מודיאנו היא מעט פלקטית מידי וקולנועית – כזאת שמתמזגת עם הדימוי השטחי והמוכר שלה.

rehov_hahanuyot_front(2)

אבל בסופו של דבר, ספרות היא לא סרט דוקומנטרי, והיא לא מחוייבת לייצג את החיים כפי שהם. מודיאנו מספר סיפור, והוא משתמש בכל הטריקים שעומדים לרשותו על מנת שהסיפור יעבוד ויסחף את קהל הקוראים. וזה אכן עובד.

“רחוב החנויות האפלות” אפוא הוא סיפור נפלא, מעניין ומהנה לקריאה. לא בטוח אם מדובר במופת כתיבה שמצדיק פרס נובל, אבל אנחנו לא רוצים לקרוא ספרות כדי שתצדיק פרסים – אנחנו רוצים להנות מהספרות שאנחנו קוראים. מודיאנו, כך נראה, יודע לכתוב ספרים מהנים ומעניינים ואי אפשר לבקש מסופר יותר מזה.

_________________

רחוב החנויות האפלות, פטריק מודיאנו. מצרפתית: אביטל ענבר. הוצאת עם עובד. 185 עמ’, 78 ש”ח. 


ותזכורת: בואו לתמוך ב”קורא בספרים” תמורת דולר אחד בחודש כדי לאפשר את המשך פעילותו. אפשר לעשות זאת כאן

 

 

 

2 תגובות

  1. […] שעבר כתבתי כאן על הספר "רחוב החנויות האפלות" של פטריק מודיאנו, וציינתי שהידיעה על זכייתו של […]

  2. […] לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן. […]

השאירו תגובה