הקדמה:

במהלך השנה האחרונה פניתי לשחר אבן-דר-מאנדל בעקבות הטורים שלו ב-7 לילות בהם הוא סוקר ספרים שטרם תרגומו, ושאלתי אותו אם ניתן לקרוא אותם ברשת. הוא אמר שלא, הם לא קיימים ברשת. הצעתי לו לפרסם אותם אצלי בבלוג, והוא הביע נכונות עקרונית אך לקח זמן עד שהדברים הבשילו לכדי שיתוף פעולה ממשי. עד היום. מהיום נתחיל לפרסם את הרשימות הללו, בערך אחת לשבוע.

הרשימות יפורסמו באופן כרונולוגי, כשהרשימה הראשונה היא משנת 2010. מקווה שתוכלו להינות מהטורים וגם מעצם הארכיון שיווצר בבלוג למקרה שתרצו לחפש משהו על הספרים האלה בעתיד.

תודה לשחר ו-7 לילות על שיתוף הפעולה.

ירין

הרשימה להלן נכתבה ע”י שחר אבן-דר-מאנדל ופורסמה במדור “שפה זרה” ב-7 לילות של ידיעות אחרונות ב-20.8.2010

The 17″ by Bill Drummond”

כשביל דראמונד מדבר שווה להקשיב לו. זה נכון כשהוא מדבר על טיגון בצל, על מצבה של האמנות הפלסטית במערב או על מסע להצבת דיוקן של אלביס בקוטב הצפוני.  זה נכון במשנה תוקף כשדראמונד בוחר לדבר על מוזיקה, וזה, למרבה השמחה, בדיוק מה שקורה ב–17, לאורך שנתיים וארבע מאות עמודים של כתיבה.

קשה להעלות על הדעת אדם שיש טעם לשמוע את הרהוריו על עתיד המוזיקה יותר מדראמונד. מי שפרש מעולם המוזיקה פעמיים, ובזמן הקצר שבין שתי הפרישות האלה המציא את הצ’יל-אאוט, הוביל להקה שנולדה כמעט כמהתלה, אבל הספיקה לשנות את האופן שבו נוצרת מוזיקה, להבין את הפוטנציאל המהפכני של סימפול להסתכסך בדרך עם אבבא, פרסם מדריך מפורט, אכזרי ומדוייק לכל מי שמעוניין לכתוב להיט מצעדים, ואז פרש שוב ושרף, פשוטו כמשמעו, את מרבית הכסף שהרוויח על אי סקוטי מבודד.

בשנים שמאז הפרישה השנייה הפך דראמונד, בהיעדר מינוח אחר, לאמן רב-תחומי. הוא השתעשע בנסיונות להבין את המהות של יצירת אמנות פלסטית בימינו, ובקשרים הסבוכים שבין אמנות לבין כלכלה. פתח וניהל אתרי אינטרנט מסקרנים, ופרסם מספר ספרים, לאורך רוב התקופה הזו התרחק דראמונד ממוזיקה.

עם 17, כאמור, דראמונד חוזר, והוא מקורי ומסקרן לא פחות מבימי השיא של ה-KLF בראשית שנות התשעים, גם אם הוא רחוק מאוד ממצעדי המכירות או ההורדות הפעם. ה-17, שהעניקה לספר את שמו היא “מקהלה” אבסטרקטית נסיונית שדראמונד ניהל במחצית השנייה של העשור, לאורך הספר שזורים “דפי התווים” של ה-17, עם הוראות כמו “קחו 17 אנשים. חישבו על מקום. עצמו את העיניים. דמיינו תמונה של המקום שלכם. כל תמונה חייבת לייצג אווירה. דמיינו צליל נשמע בתוך התמונה. חישבו ביחד במשך 17 שניות. שירו את הצליל הזה ביחד למשך 17 שניות. אל תקליטו את השירה“.

ההוראות האלה, כמו הפרויקט כולו, הן מופרכות ומרגשות באותה מידה. זו המטרה שלהן כמובן. כי הפרויקט האמיתי של ה-17 הוא נסיון לדמיין את המוזיקה של העתיד, את המוזיקה שתגיע אחרי שכל מה שאפשר היה להקליט כבר הוקלט, עובד ונלעס מחדש. כשהוא מדלג בין זכרונות ילדות מוזיקליים מוקדמים, סקירות היסטוריות חטופות של זרמי אוונגארד, ותיאורים של הפרויקטים הנוכחיים שלו (יום ללא מוזיקה בנוסף ל-17) מנסה דראמונד להציף אפשרות חדשה-ישנה למוזיקה של העתיד – מוזיקה שתחגוג את המקום, הזמן והנסיבות שבהן היא נוצרת, וחשוב לא פחות, נשמעת. מוזיקה שתחזור לחוויה הראשונית שאולי אבדה מול הקטלוג האינסופי של קבצי קול מוקלטים על הדיסק הקשיח של כל חובב מוזיקה בן ימינו. זה נסיון אבוד מראש, אבל אין הרבה אנשים שיודעים להיכשל באופן מרהיב כמו דראמונד.

____________

*) הערה: הרשימה הנ”ל וכל הרשימות שיפורסמו כאן במסגרת הטור מובאות בגירסה הגולמית שלהן לפני עריכת העיתון. 

***