כשקיבלתי לידי את הספר “במבי” התגובה הראשונה הייתה הפתעה (בסגנון “מה? זה גם ספר?”). “במבי” הוא מסוג היצירות הספרותיות שהקהל הרחב מכיר אותן רק באמצעות הקולנוע, כמו למשל “מועדון קרב”, “הסנדק” או”פורסט גאמפ”. אני עצמי מעולם לא צפיתי בסרט הקלאסי של דיסני, אבל בכל זאת היה לי מושג לגבי הדמות הראשית כמו לרוב אזרחי העולם המערבי. הידע שלי הסתכם בכך שידעתי שמדובר בעופר (במבי הפך למילה נרדפת) שיורים באמא שלו. זהו פחות או יותר.

לכן הקריאה בספר “במבי” (כמו ב”קוסם מארץ עוץ” לפניו) הייתה מבחינתי מפגש ראשוני עם סיפורו של העופר הצעיר והיער בו הוא חי, וזה היה מפגש מהנה, מרגש, מפתיע ולפעמים גם משעשע.

תיאורי היער של פליקס זאלטן כל כך רגישים ויפים, שהעובדה שהוא מצליח ברוב הזמן לא ליפול לקיטש, היא כמעט בגדר נס. במבי נולד ביער הזה, ומבעד לעיניו מתגלה אט אט העולם (תיאור דומה קיים גם בלידתו של “פנג הלבן“). הוא יוצא מד’ אמותיה של אמו, המחממת אותו ומניקה אותו, ויוצא לראשונה מסבך עצי היער אל עבר האחו הרחב. באחו הוא יכול להרגיש את השמש, ולקפץ כאוות נפשו, וזהו כמובן אושר אמיתי. רמת המתיקות של התיאורים הללו עולה לרוב גם על סרטוני החתלתולים והכלבלבים ביוטיוב. אושר צרוף של יצור חסר דאגות.

במבי-205x292

אבל זאלטן, כידוע, לא מאפשר לבמבי לחיות זמן רב ללא דאגות. מהר מאוד נאלץ במבי לפגוש בחיות הקשוחות יותר, הלא נחמדות, ובחוקי היער שנועדו להגן על חייו. בראש רשימת הפחדים של חיות היער נמצא “ההוא” – הצייד (ואולי הציידים) שמשתמש ביד השלישית שלו (כך מסבירות החיות לעצמן) כדי להרוג חיות. ואכן, כבר בתחילת הספר, “ההוא” תוקף; במבי בורח כמו שלימדו אותו, אך כשהוא מתכנס במקום רגוע עם שאר חיות היער, הוא מגלה שאמא שלו לא נמצאת. כאן יש הבדל בין הספר לסרט. הסצינה הזו עצובה מאוד בספר, אך הסופר לא מתעכב עליה זמן רב. למעשה, קוראים צעירים אפילו יכולים לחשוב שיש סיכוי שהאם תחזור, כיוון שאף אחד לא מודיע על מותה. הקורא המבוגר מבין את הרמזים של החיות האחרות לגבי גורל האם.

בסרט, מאידך, הסצינה הזו מחוזקת על מנת להעלות את הרגש על גדותיו. במבי נמצא בה לבד לגמרי בשלג הכבד (ולא עם שאר חיות היער כמו בספר), ואז בשיאה של הסצינה הוא מזיל דמעה אחת נוגה. כאן במידה מסוימת הופכת הרגישות הנוגה של זאלטן לקיטש הוליוודי.

 

הסצינה הזאת כמובן גורמת לתהות האם היצירה הזו בכלל מיועדת לילדים. רבים טוענים שהסרט “במבי” יצר טראומה בנפשם של דורות שלמים של ילדים. האם זה אכן כך והאם הספר מותאם יותר לילדים מאשר הסרט? קשה לדעת.

כיוון שלא קראתי ספרים כילד וכנער, רוב ספרי הנעורים הקלאסיים שאני קורא כמבוגר נראים לי ככאלה שלא מתאימים לילדים; ככל הנראה אני לוקה ביכולת שלי להעריך את יכולות הקריאה והעניין של ילדים, בגלל הילד שאני הייתי. “במבי” אמנם נוקט בהאנשה של חיות, מה שגורם לו לכאורה להיות מתאים לילדים ונוער, אבל הוא גם חושף בפניהם מציאות לא פשוטה, כזאת שיש בה יופי ואושר, אבל גם אכזריות, מעגליות וחוסר תקווה של ממש.

בעיקר אין בסיפור הזה נחמה. במבי גדל, הוא מתבודד, הוא הופך בעצמו להיות אייל זקן עד שלבסוף הוא מת. במובן הזה “במבי” הוא שיר הלל לטבע, אבל לא רק לפנים היפים והנעימים שלו. אפשר לומר שהמסקנה שלו דומה ל”מעפר באת ואל עפר תשוב”.

 

אחרית הדבר של מיכאל דק גילתה לי כמה דברים שלא הייתי מודע אליהם. ראשית – “במבי” הוא קיצור של המילה “במבינו” באיטלקית – כלומר ילד (מעט מאכזב שאין למילה הזו קשר לאיילים ועופרים). שנית – מסתבר שזאלטן היה יהודי ציוני גאה, ושקורות חייו מזכירים קצת את אלה של הרצל. יורשיו טענו לימים שזכויותיהם על המותג “במבי” קופחו, והם ניהלו מאבק ממושך “מול ציידיה הכל יכולים של חברת דיסני”.

ושלישית – דק מספר שבאמריקה (כמו באמריקה) הייתה התקוממות נגד הסרט מצד אגודת הציידים האמריקאית שיצאה נגד הדמוניזציה של הציידים בסרט. הם דרשו להוסיף הקדמה לסרט שמציינת שציד הוא “שעשוע” לגיטימי. עד היום, לפי דק, משמש הסרט, ודמותו של במבי בפרט, נושא לויכוח בין התומכים בציד למתנגדים לו. זו אמנם אנקדוטה משעשעת, אבל היא מצביעה על עוד אלמנט מורכב בספר ובסרט: בני האדם (שאליהם פונה למעשה היצירה) מוצגים כרשעים גמורים. הם אלה שרוצחים בדם קר את אמו היקרה של במבי החמוד.

כמובן שגם חיות היער הן משל לבני האדם. ישנו את האיל מלכך הפנכה שהיה אצל בני האדם ועכשיו הוא גאה ומתנשא; האיילים הזקנים הם החכמים והמיושבים, שלא פועלים על פי גחמות; פלינה אהובת לבו של במבי משחקת איתו משחקי כוח “נשיים”; הסנאי הוא חפרן בלתי נלאה; התנשמת משוועת לתשומת לב וכו’ (באחרית הדבר מציין מיכאל דק שהספר יצא לאור בשנת 1923 ונתפס כמבט לירי על אבדן התמימות בעקבות מלחמת העולם הראשונה).

220px-Felix_Salten_1910הסופר פליקס זאלטן

בסיכומו של דבר, “במבי” הוא ספר נפלא, גם אם הוא לא בהכרח מתאים לילדים. אמנם ישנן כמה סצינות עצובות, אך רובו מתאר את קסמו של היער וגורם לקורא לרצות ללכת לישון בינות הסנאים, האיילים והתנשמות. יש בו משהו מזכך, דווקא למבוגרים. משהו בודהיסטי שמזכיר את מעגל החיים, את הקשיים והעצב, אבל גם את האושר שיכול להיגרם ליצור החי מעצם עשיית דבר פשוט כמו לקפץ באחו כשהשמש מלטפת.

ובאשר לרכים בשנים – יכול להיות שכדאי להקריא להם את הסיפור ולא לתת להם לקרוא לבד, בעיקר כדי לתווך את השאלות הקיומיות שמעלה העלילה.  

_____________

במבי, פליקס זאלטן. מגרמנית: מיכאל דק. איורים: בתיה קולטון. הוצאת אוקיאנוס ומודן. 185 עמ’, 74 ש”ח.

ציטוט נבחר:

“עזוב אותי מהקרובים שלך,” קראה התנשמת. “גם לי יש קרובים. אני רק צריכה להסתובב במשך היום ולהראות את עצמי איפשהו ומיד הם קופצים עלי. עזוב, קרובים זה דבר לא שימושי. אם הם גדולים מאיתנו הם לא ראויים לשימוש, ואם הם קטנים מאיתנו הם שימושיים עוד פחות. אם הם גדולים מאיתנו אנחנו לא סובלים אותם מפני שהם גאוותנים ואם הם קטנים מאיתנו אז הם לא סובלים אותנו כי אנחנו גאוותנים. לא, אני ממש לא רוצה לדעת מכל הסיפור הזה.”

על הספר ברשת:

יהודה אטלס, הארץ

ראיון עם נכדתו של פליקס זאלטן, סופשבוע של מעריב

עמוד הספר והפרק הראשון ממנו באתר “הרפתקה”