לשלשת אמריקאית

אישה מוצאת קריש דם בתוך החיתול של התינוק שלה. מפה לשם, התינוק מאובחן כחולה סרטן והבעל אומר לאישה (שהיא גם סופרת), לכתוב על התהליך כי הם עוד יזדקקו לכסף בגלל כל הטיפולים.

הוו, צפון אמריקה הקרה ונטולת הביטוחים הרפואיים – כמה אני אוהבת אותך, במיוחד ממעוף הציפור האדיש, וכיאה לציפור אדישה על עמוד חשמל, לורי מור מלשלשת על דמויותה. אוחחח כמה שהמילה הזו לא מתאימה פה. אולי… “אנשיה”? עדיף. 

למרות הלשלשת הכוללת בתוכה מחלות, גירושים והתבודדות, האנשים האלה מתפקדים. האיפוק שלהם כמעט גורם לך לרצות לשלוח יד אל בליל האותיות ולסטור להם, או לחילופין – למשוך אותם משם אליך הביתה, להכין להם תה קמומיל מרגיע ולהגיד להם להוציא הכל. 

אדריאן הרגה תינוק. היא לא התכוונה כמובן, הגישו לה אותו וביקשו שתשמור עליו רגע. יופי. מה עכשיו? איך בכלל קמים מדבר כזה? קמים ובורחים לאתר נופש לאקדמאים בצפון איטליה עם הבעל.

הכל בסדר, רגיל. אבל נדמה שאם מישהו רק יעז להזכיר את התינוק המת, האדמה תיסדק מארצות הברית עד לצפון איטליה ותבלע את אדריאן. זה לא קורה כמובן. זה לא הסגנון של לורי מור. אתם הולכים להיות מתוסכלים אם אתם מצפים למשהו כמו… “ואז היא גילתה שהיא בהריון” או “ואז היא גילתה שהיא בהריון אבל הפילה אחרי חודש”. ותרו על זה מראש.

בכלל, מור אוהבת את הילדים שלה חולים או מתים אז תתכוננו. אבל בלי טישו, לא יהיה בו צורך כמו שכבר הבנתם.

ובכל זאת, למרות כל ים הקרחונים והציפורים המחרבנות, לורי מור מכבדת את האנשים שלה. הם מתמודדים, הם זזים, הם מכירים במצבם העגום ומטפלים בעצמם בלי ליפול לרחמים עצמיים לאורך זמן: איליין נכנסת לדיכאון אחרי מות החתול המשפחתי. היא מתקשרת לפסיכיאטר ובלי הרבה גינונים שואלת כמה זמן ייקח לה להתגבר על האבל וכמה זה יעלה לה. זו אישה שיש מה ללמוד ממנה, לא? אני חושבת שאנסה את זה עם הפסיכולוג הבא שלי:

יש לי 32 שנים להתגבר עליהן, כמה זמן זה ייקח לדעתך?

כן, הייתי רוצה להיות אישה באחד מהסיפורים שלה. הייתי רוצה להיראות דרכה. גם אתם תרצו.

 __________

// ציפורים באמריקה, לורי מור. מאנגלית: ליה נירגד. הוצאת בבל. 312 עמ’, 68 ש”ח. 

***

נועה לקס, 32, כתבה ופרסמה סיפורים קצרים ב”יקום תרבות”, “מאזניים”, “עיתון 77” ועוד.

כותבת תוכן ומקדמת עסקים קטנים ובינוניים בפייסבוק.