אף על פי שזיידי סמית היא מהסופרות הבולטות של שני העשורים האחרונים, זו הפעם הראשונה שאני קורא ספר שלה, כך שלא תמצאו בביקורת הבאה השוואה בין “NW” החדש לספריה הקודמים והמדוברים של סמית.

החלטתי לקרוא את הספר כי יש בי איזו משיכה בלתי מוסברת ללונדון, והעטיפה הכמעט-נדושה ובה רואים מפה של הרכבת התחתית הילכה עלי קסם (אפילו סמית עצמה מתארת באחד הקטעים בספר עד כמה הדימוי הזה נדוש “מעל למיטה היתה אותה מפה מוכרת עד לזרא של הרכבת התחתית, כשאת התחנות מחליפות דמויות איקוניות מהאלף הקודם, מאורגנות לפי קליקות ותנועות”).

3-0014048b_1(2)

NW” מספר את סיפורן של שלוש דמויות עיקריות מנקודת מבטן; שתים מהן חברות טובות – ליאה וקישה (ששינתה את שמה לנטלי), והשלישית היא דמותו של פיליקס – דמות שמתקשרת רק בעקיפין ובסוף הספר לשתיים האחרות. בגב הספר כתוב שישנן ארבע דמויות מרכזיות, אבל הדמות הרביעית של ניית’ן היא משנית ובשום שלב הסיפור לא מובא מנקודת מבטה.

ליאה, שאיתה נפתח הסיפור, היא בחורה בתחילת שנות ה-30 לחייה, שחיה עם בן זוגה הצרפתי מישל בצפון מערב לונדון, ולמרות אהבתה אליו היא לא רוצה להיכנס להריון ולהפוך לאמא; במובן מסוים היא לא רואה עתיד ורוד בתוך הגטו השחור שהיא חיה בו כל חייה, וזו אחת הסיבות שהיא לא רוצה להביא ילד לעולם הזה. לעומתה, חברת הילדות שלה קישה הצליחה לצאת מהגטו בזכות השאפתנות שלה וההצלחה בלימודים, ועברה ללמוד בקולג’ים היוקרתיים של אנגליה בעזרת מלגות שונות. שם, היא התנתקה סופית מעברה, והכירה את בעלה לעתיד – פרנק דה אנגליס – ששייך למשפחת אצולה עשירה שמקורה באיטליה. היא משנה את שמה לנטלי (מעין ביטוי ל”השתכנזות” או “התלבנות”) והופכת לעורכת דין מצליחה, כשהיא ובעלה חיים חיי רווחה בצפון מערב לונדון ובהמשך גם הופכים הורים לשני ילדים.

בתווך, בין תיאור המציאות מנקודת מבטה של ליאה לתיאור המציאות מנקודת המבט של נטלי, מופיע סיפור כמעט לא קשור על פיליקס, בחור שחור שנגמל מאלכוהול וסמים, שמתהלך ברחובות צפון מערב לונדון – מבית חברתו, לאביו המשונה, ואז למפגש עם בחור לבן שמוכר לו אוטו ישן, עד שהוא מגיע לביתה של מעין זונה נרקומנית שהיה לו איתה קשר בעבר. החלק הזה של הספר נדמה במידה מסויימת כמעין מחווה ליוליסס של ג’ויס, כשבמקום בלום היהודי אנחנו מקבלים את פיליקס השחור (למזלנו “יוליסס השחור” הרבה יותר קצר והרבה פחות מתיש).

4191Dnhl6PL._SY344_BO1,204,203,200_

כפי שנרמז מהתיאור לעיל – רוב הדמויות בספר הן שחורות (מקורה של הקהילה הזו באיים הקארביים) והעלילה כולה נעה סביב המעמדות השונים בתוך אותו “גטו” וירטואלי (או שלא) בצפון מערב לונדון (NW מסמל את המיקוד של האיזור הזה בלונדון).

השילוב בין הקהילה המאוד ספציפית הזאת לסגנון הכתיבה ההיפר-ריאליסטי של סמית (מבקר אחד כינה את הסגנון שלה “ריאליזם היסטרי”) הופך את הספר לכמעט בלתי ניתן לתרגום. סמית משתמשת בסגנונות כתיבה שונים, בסלנג מקומי, ברמיזות לתרבות פופ שחורה ולמושגים מעולם הנצרות – מאגר רפרנסים שלקורא העברי קשה מאוד לקלוט.

דוגמה קטנה – בעמוד 18 מופיע משפט “פני הבחורה חולמניות, איטיות. דפוקה, האירים אומרים. יש אפשרות שהיא דפוקה”. פה לא מדובר בסלנג שחור, אבל זו דוגמה לכך שאי אפשר להבין את הכוונה אם לא יודעים כיצד האירים מדברים ומה הייתה המילה המקורית שתורגמה. המילה “דפוקה” בעברית לא מאפשרת לנו להבחין בניואנס שאליו התכוונה סמית. דוגמה אחרת – בעמוד 145: “‘אתה מכיר את הקוט-טס-לואו?’ שאל פיליקס לאט כדרך להדגיש את כל הטי”תים לטובת פ’ רפה”. כאן מגיעה הערת שוליים של המתרגמת שמסבירה על תיאטרון הקוסטלו ועל ההתייחסות של סמית למבטא של הדובר שמחליף את האותיות th (שמצויות במילה תיאטרון) באות f  – תופעה רווחת, כך מסתבר, במבטאים אנגליים שונים.

ועם זאת, ישנן בספר כמה בעיות תרגומיות שמראות על חוסר הקפדה; לדוגמה – בשיחה כלשהי המתוארת בספר נאמר המשפט “תתחילו באפיזודה השלישית של העונה השנייה כשמדובר על סדרת טלוויזיה. התרגום לעברית היה צריך להחליף את המילה “אפיזודה” במילה “פרק” ולא להשאיר אותה כפי שהיא. במקום אחר מופיעה הכותרת “כפל מחשבה” ובהערת השוליים מסבירה המתרגמת שהכוונה היא למושג Doublethink מהספר 1984 של ג’ורג’ אורוול, אולם הקורא העברי מכיר את המונח הזה כ”דו-חושב” כיוון שכך הוא תורגם לעברית בשעתו. במקרה הזה, גם אם המתרגמת לא רצתה להשתמש בתרגום העברי המקובל, היא יכולה הייתה לפחות לתרגם את זה כ”כפלמחשבה” בלי רווח, ולא להסתפק רק בהערת השוליים.

אך, כאמור, מדובר במשימת תרגום כמעט בלתי אפשרית, וגם אם המתרגמת הייתה מקפידה על קוצו של יוד, עדיין הספר היה מתקשה לצלוח את המעבר לעברית. יתרה מכך – נדמה שגם קריאה באנגלית תהיה חסרה עבור כל מי שלא מתמצא בסוציולוגיה ובשפה של אותם איזורים בלונדון.

 images

היחסים שלי עם הספר עברו עליות ומורדות לאורך הקריאה. בתחילה חשבתי שהוא מתחכם, מתאמץ ומעייף. לאט לאט נכנסתי לתוך הסיפור ונהניתי יותר. היו רגעים שחזרתי לייאוש כי היה נדמה שהסיפור לא מוביל לשום מקום, אבל אז פתאום נראו הבזקי אור מקצה המנהרה. כך הגעתי לסוף הספר כשאני מבולבל. היו קטעים יפהפיים שמצליחים לתפוס ולנסח רגעים קטנים של התנהגות אנושית, והיו קטעים שנראו כמו ג’אגלינג ספרותי בין ז’אנרים ומשלבים לשוניים.

בסופו של דבר אני שמח שקראתי אותו ולמדתי קצת על חיי הקהילה השחורה בלונדון (מסתבר למשל שבלונדון מקשרים צעירים שחורים עם גראס, כמו שאצלנו מקשרים ערבים עם חומוס. מצפים מכל שחור שיהיה ברשותו גראס למכירה או לכיבוד).עם זאת, לא אוכל להמליץ עליו בפה מלא לאור כל ההסתייגויות שצוינו לעיל. כך שאם הגעתם לסוף הביקורת ואתם מחפשים שורה תחתונה – תצטרכו לחפש אותה אצל מבקרים אחרים. אני נשארתי מבולבל.

נ.ב: היו שני סמלים ספרותיים שלא הבנתי את פשרם במהלך הקריאה: חזרה על המספר 37, והופעתם החוזרת ונשנית של שועלים. כנראה שאחרי המסע שעברתי עם הספר אצטרך לחזור להתחלה ולעבור אותו שוב.

נ.ב 2: בספר יש איזכור אחד לא מחמיא לישראל. כשנטלי נוכחת באיזה מפגש מיני עם שני בחורים צעירים שפגשה באינטרנט, הם מחליטים לפתוח את מצלמת המחשב לגולשים אחרים באתר – אחד מהם ישראלי. וכך זה בספר : “נטלי התיישבה לפני המחשב הנייד. היא קיבלה בחור בודד מישראל שהקלידYOU NICE  ושלף את הפין שלו”. לפחות אם לא הבנתי ניואנסים בשפת השחורים של לונדון, כאן יכולתי לחוש את הבושה לנוכח האנגלית הקלוקלת של הישראלי החרמן.

________________________

NW, זיידי סמית. מאנגלית: אלינוער ברגר. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 381 ע”מ, 59 ש”ח. 

ציטוט נבחר:

רודני החזיק בידו עותק ספרייה מקוצר של ספר נודע לשמצה מאת אלבר קאמי. הן קישה בלייק והן רודני בנקס ביטאו את ה-T וה-S  בשם הזה, אלברט קאמיס, מתוך חוסר ידיעה. אלה סכנותיה של האוטודידקטיות.

על הספר ברשת:

אריק גלסנר, 7 לילות

נטע הלפרין, ישראל היום