פוסט אורח: עמיחי שלו על הספר “המתמטיקה של הטראומה” מאת יוחאי עתריה

מאת | 2014-08-26T14:50:32+00:00 26 באוגוסט 2014|קטגוריות: עיון|Tags: , , , |0 תגובות

גיבורי תרבות במצב פוסט טראומטי

יש הרבה דברים מעוררי מחשבה ב”מתמטיקה של הטראומה”, ולפיכך המון דברים שאפשר וצריך לומר על הספר הזה.

קודם כל שלמרות שהכותב הוא דוקטורנט באוניברסיטה העברית, והספר הוא נגזרת ישירה של מחקריו, הוא כן הצליח להנגישו מבחינה פואטית ותוכנית. שנית, כמובן התמה המרכזית של הספר, שיוצאות ממנה אי אילו תתי תמות, אבל היא ניצבת שם כל העת, כמן מגדלור קודר, והיא שחלק ניכר מגיבוריה הגבריים של התרבות המערבית הם דמויות במצב פוסט טראומטי. כמובן, אי אפשר ומיותר למפות את כולם.

עתריה מתרכז בכמה קלאסיקות של הקולנוע האמריקני כמו “אפוקליפסה עכשיו”, “נהג מונית”, “מועדון קרב וכו’, וכן בסופרים ויצירות קאנוניות כמו “הר הקסמים” של תומאס מאן או “הטירה” של פרנץ קפקא. חשוב לומר שיצירות אלו כבר נותחו כמו עכברי מעבדה תרבותיים בידי לא מעט חוקרים, מלא מעט זויות ונקודות מבט, אבל עתריה באמצעות התמה שלו בהחלט מצליח להעיר את יוזף ק. או את הנס באור מעט אחר, להיכנס בצורה פתולוגית לנפש שלהם, למפות אותה, להביט בה בצורה רוויית קונטקסטים מפתיעים. זה לא מפתיע אם חושבים על כך, שלא מעט דמויות גבריות הן פונקציה של המלחמות הנוראות של המאה ה-20, זה לא תמיד מובהר באופן ישיר, הן יכולות להיות דור שני, אבל עדיין המלחמות הבלתי נתפסות והזוועות הגדולות לא יכולות שלא להשאיר את את חותמן, וזה מה שמרתק ומעציב, דווקא הקשר הבלתי אמצעי, הבלתי ישיר אל הטראומה, הוא שהופך את הדמויות הנבחרות לכל כך מרובדות, ובעיקר – לחסרות גאולה, לדמויות שלא יכולות לשבת על ספת המטפל ולקשור באופן ליניארי ושיטתי הקשרים של סיבה ותוצאה.

עתריה גם מביא לחיזוק את הרוק הישראלי, ושוזר לאורך הספר אי אילו ציטטות משירים של ברי סחרוף, ערן צור, מאיר אריאל וכדומה, אם כי דווקא פרק שמוקדש לרוק הישראלי, שלא חסר לו פוסט טראומות, מעט חסר.

עמוד קדמי

עוד נקודה לציון היא האפילוג החותם את הספר; יש שם בכתיבה משהו משוחרר יותר, רגשי יותר, פחות “אקדמי”, ואפשר לקרוא את הטקסט הזה כעומד בפני עצמו, אבל בעיקר מעניין להתייחס לאופן בו הוא נחתם, ואולי לתובנה שלטעמי היא דווקא החשובה העולה מן הספר; עתריה בוחן לעומק את יצירותיו של מישל וולבק הצרפתי, ומשרטט קשת אבולוציונית ספרותית החל מהאדם הפוסט טראומטי, ועד לדמויותיו של וולבק, שהם לדידו כבר אדם פוסט-אנושי, או על-אנושי, מוטציה שעברה טרנספורמציה מהרעיון הבסיסי של ניטשה. הגברים של וולבק הם לא סתם ניהליסטים, אלא גברים של סוף המאה ה-20, גברים של תרבות מערבית שוקעת, שאין ולא היו לחיים שלהם שום משמעות מלכתחילה, והם גם לא ציפו לכך, הם נעים כמו מכונות מתוחכמות בין תיירות סקס, צרכנות מעקרת, ואפילו כבר לא חשים מועקה, אלא פשוט לא חשים דבר. הם מה שנשאר מהתרבות אחרי שהורמה גם השמיכה הפוסט מודרניסטית.

“ההבנה שאנו עומדים על המפתן עושה אותנו לאנשים פוסט-טראומטיים, שכן אנו יודעים כי אנחנו אולי האחרונים החיים בעידן שיש בו אדם, לא טוב, לא רע, אדם”, כך הוא חותם את הספר, במן תובנה כה מייאשת ופסימית, שקשה להתרומם ממנה, היא כמו דוקרן קרח בלב. 

יחד עם זאת, קשה שלא להיות מוטרדים ממנה ולהביט סביב, ולנסות לראות האם התובנה הזו אכן כה מדויקת, והאם וולבק הוא סנונית שלא מבשרת את האביב, אלא חורף קודר ונצחי כנראה. מצד אחד, אם בוחנים את הספרות, אנחנו באמת מגלים יותר ויותר ש”האנושיות” וה”רגישות” הפכו גם הן למן שטנאץ בידורי שניתן להרכיב לבד, או שמא מגיע כבר בילד-אין כמו ארון של איקאה, הרגשות הן מוצרים, הן כוח משחקי בידי מושכי המקלדת, הם מייצרים אשליה רגשית תרבותית, כי המילים בהרבה מקרים “מרגישות” יותר מהרגשות עצמם, ברגע שהן ניתזות אל הדף (ואחר כך מומחזות או מוסרטות) הן מקבלות עוצמה אחרת במעבר מן הגולמי אל הצורה.

כמו כן, כחיזוק, לא מעט סופרים מערביים דומיננטיים, כמו איאן מקיואן הבריטי, החלו בשנים האחרונות לכתוב ספרות בעלת אוריינטציה “מדעית”. כמובן, מדובר בפרוזה לכל דבר, אבל כזאת שמסתכלת על עולם המדע בהערכה, בפליאה, בהתפלצות, ומוצאת דווקא בו חומרים אותם ניתן ללוש לאי אילו עלילות המעלות שאלות של מוסר בחברה דקדנטית מבחינה רגשית.

מנגד, איך אפשר לסתום את הגולל על האדם והאנושיות? אמנם אי אילו סופרי מדע בדיוני כבר עשו זאת ממזמן (האם הם התריעו לשווא?), ותיארו דיסטופיות קרחוניות ומתכתיות, בהן למצוא אנושיות הוא הישג מדעי אדיר, ע”ע פיליפ ק.דיק, אבל עדיין האדם עוד קיים, לפעמים לא מרגישים בו כמעט, הוא נדרס תמיד על ידי כוחות גדולים, על ידי שיטה הגדולה ממנו המספקת לו אשליות, אבל הוא עדיין כאן, איכשהו, וחייבים להתעקש על כך. עתיד ספרותי (וכמובן קיומי) של אדם פוסט אנושי הוא עתיד חסר תוחלת ומוגבל מאוד מבחינת הטווח האמנותי שלו, הוא ייצר מעין “ספרות טכנו” אסתטית, אבל מעוקרת מרגש. לכן כל שנותר הוא לייחל שמישל וולבק לא ישבט את עצמו בצורה המונית (למרות שבטח הרעיון ימצא חן בעיניו). אחד כמוהו זה בהחלט מספיק.

________________________

המתמטיקה של הטראומה, יוחאי עתריה. הוצאת ספרא. 168 עמ’

 לקריאת קטע מהספר בכתב העת “אלכסון” לחצו כאן

***

עמיחי שלו, סופר וחתן פרס לוי אשכול לספרות לשנת 2012; פרסם את הרומנים “ימי הפופ“, “הנפשיים“, “ילדה גדולה” ו”על החתרנות“. 

השאירו תגובה