1) מהו הספר האהוב עליך?
”החיים כמשל” מאת פנחס שדה. קראתי אותו בגיל 17, הייתי נער מחפש, קראתי הרבה הרמן הסה, (בעיקר: ”נרקיס וגולדמונד“. ”סידהרתא”, ו”זאב הערבות” שהטריף אותי ממש. כאילו מישהו מאתר את מחשבותיי הפנימיות ונותן לזה ביטוי דרמטי. אחר כך קרלוס קסטנדה, (כל הספרים). אבל החיים כמשל היה משהו ממד אחר, לא הייתה פה יומרה דרמטית, לא היה התייפות והתגנדרות בספרות מיסטית, (הסה) ולא את הפנטסיה שמרחפת כמה קומות מעל למציאות (קסטנדה) ואילו שדה, היה מציאותי לגמרי, עובר באותן הרחובות, פוגש אנשים דומים לאלה שאני פוגש, חיי במקומות חולין רגילים, שום דבר דרמטי או פנטסיוני לא קורה בחייו. הוא פשוט הולך דרך חייו עם געגועים גדולים, לקדושה, לאלוהים, לרוחניות. הנפש שלו דיברה, אבל לא בפאתוס. והמיזוג הזה בין תיאור יומיומי ובין חיים פנימיים במימד אחר נגעו בי כפי ששום ספר לא נגע. החברים שלו היא המשורר הלדרלין, ניצשה, איתם הוא חי ואיתם דיבר ומהם שאב כוח. שדה היה עבורי כמו אבוקה של אש בעולם חשוך שבו אני מתהלך במעגלים.
2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?
“מחניים” מאת פרנץ מולנר.
קראתי אותו בגיל צעיר, אולי 10-13 וכל ההזדהות שלי הייתה נתונה לנמצ’ק הקטן. הזדהיתי איתו, עם האאוטסיידריות שלו, עם הרצון שלו להיות חלק מהחברה הנורמטיבית. הוא היה אנטי גיבור. אבל מת מות גיבורים, וכל החלק של גסיסתו ומותו הביא אותי לדמעות. רק לאחר שנים התברר לי שכמעט כל אחד שקרא את הספר על שתי חבורות רחוב של ילדים שמתמודדים ביניהם – היו דמעות בקטע הזה.
אינצידנט מעניין, לפני כשלוש שנים היינו בגן החיות של בודפשט, ואיכשהו מישהו סיפר לי שחצר הבניין שבו התרחש הספר הפך לגן החיות הזה. וחיפשתי ומצאתי, ברכה גדולה, עם עלים גדולים ופרחי לוטוס. וכמעט יכולתי לראות את נמצ’ק הקטן, מסתתר במים… זו הייתה חוויה גדולה.
3) מהו הספר האחרון שקראת?
Shamanizem –by Mircea Eliade.
על מירצ’ה אליאד שמעתי הרבה, אנתרופולוג שחוקר דתות וזרמים מיסטיים. הספר הזה היה מונח אצלי בבית שנים, לא יודע איך הגיע אלי בכלל. ולפני מספר שבועות התחלתי לקרא. ונדהמתי מן הכבוד שהוא רוחש לשמאנים השבטיים. ומה שהיה מדהים עוד יותר, שהוא מביא דוגמאות לשמאנים בקצוות רחוקים זה מזה מבחינה גיאוגרפית, אך השיטה שבה הפכו לשמאנים ומה שהם מסוגלים לעשות (דברים על טבעיים) הייתה דומה להדהים, לא רק ארצות שונות גם תקופות שונות. ומה שהרשים אותי הכי הרבה אצלו זה הכבוד שלו לחוויות המיסטיות שהשמאנים עוברים. באמצעות הספר אני מגלה (כי עוד לא סיימתי, זה ספר עב כרס) עולם אחר, קסום ומופלא, שלא קיים יותר בעולם המערבי, אך היה אמיתי מאוד ולגמרי מיסטי לשבטים שאנו קוראים להם: פרימיטיביים.
4) איזה ספר גרם לך לתהות “על מה המהומה”?
“הדינאמיקה של היצירה” מאת אנטוני סטור.
זהו גם ספר שמשך אותי אליו, היה מונח בספרייתי זמן רב והוקסמתי מן הנושא ומן הכותרת, ”הדינאמיקה של היצירה”. חשבתי לצלול לתוך עולם מופלא ועלום שממנו שואבים היוצרים את ההשראה שלהם. מה קורה להם כשהם יוצרים? מה ההבדל ביניהם לבין בני אדם שאינם יוצרים? ומה עושה בן אדם אחד ליוצר והשני לא?
ובמקום זה מצאתי בעיקר תיאוריות פסיכולוגיות, נוירוזות שונות שהן אשמת ההורים כשהיוצר היה קטן, והניתוח היה פסיכולוגי, הגבול בין הפרעה נפשית ליצירה לא היה ברור. אך הדבקות של הכותב במושגים פסיכולוגיים, שהשפיעו על היוצר בילדותו כאילו לקוחים מספר הדרכה לפסיכולוגים. מצאתי שם הרבה פסיכולוגיה, מעט מידי אמנות ויצירתיות.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
”חיפוש אחר המופלא”, מאת פ. ד. אוספנסקי.
יש מאורעות שהם כה משמעותיים לאדם כשאתה שואל אדם למשל: איפוא הייתה ברצח קנדי, או רצח רבין. כולם זוכרים בדיוק היכן זה היה ומה הסביבה שבה הוא היה. דבר דומה קרה לי עם הספר הזה של אוספנסקי. גרתי ולמדתי בניו יורק, כאדם צעיר, והייתי לי ידידה טובה ושוחחנו רבות, והיא אמרה לי שאני נשמע כמו קבוצה של גורדייביסטים, או אנשי ”הדרך הרביעית”, זה עורר את סקרנותי, היא נתנה לי מס. טלפון (אני זוכר את שם האיש: מאיר ווגל שמו), הוא אפף את כל עניין הפגישה במעטה של סודיות שריתק אותי. ולאחר שנפגשנו הוא אמר לי: ‘קנה את הספר הזה In search of the miraculous , קרא בו שנתיים ותחזור אלי. באותו זמן עבדתי בבית אבות בלילה. ואני זוכר שישבתי בשירותים, קראתי בספר, והגעתי לפסקה שאומרת: ”האדם הוא מכונה שאינה יודעת כלל שהיא מכונה, היא חושבת שיש לה רצון ויכולת החלטה משלה”. איני זוכר את הדברים בדיוק, אבל זו הייתה רוח הדברים. וזה היכה בי כמו פגז בין העיניים. ומאז נדדתי שנים כדי להצטרף לקבוצה שכזו, ולבסוף גם מצאתי אותה והצטרפתי אליה. (ואף יצא י לפגוש את תלמידו האישי של גורדייף, איש מופלא בשם: ג’ון בנט, הצטרפתי לקבוצה של הבן שלו. בן בנט.
6) מיהו הסופר האהוב עליך?
התחלתי לקרא את ליינג לפני כעשר שנים, בעיקר בספר ”האני החצוי” שתורגם לעברית. הוא היה פסיכיאטר ופסיכותרפיסט סקוטי, ומרדן מאין כמוהו, הוא שבר כמעט את כל הפרדיגמות הקדושות של הפסיכיאטריה והפסיכו תרפיה. (הוא השתייך לזרם שנקרא: ”אנטי פסיכיאטריה”) הוא התמחה בסכיזופרניה, וטען שהסכיזופרן הוא אדם עדין נפש וחלש שהופך לשעיר לעזאזל של המשפחה שלו. הייתה לו המון אמפטיה אנשים הסובלים הללו. יש סיפור אודותיו שמזכיר את סיפור האינדיק (תרנגול הודו) החסידי. מספרים שהגיע לעיר בארצות הברית ודרך ראי חד כיווני ראה נערה סכיזופרנית עירומה מתחת לשולחן, מתנדנדת שעות מצד לצד. אמרו לו שאי אפשר לדבר איתה. מבלי להגיד מילה, הוא הוריד את כל בגדיו ונכנס לחדר, זחל את מתחת לשולחן והתנדנד יחד איתה. לאחר זה היא התחילה להיפתח אליו, לאט לאט הם יצאו מתחת לשולחן, הוא שיכנע אותה להתלבש. לי ברור כמומחה לשפת הגוף שהוא עשה מה שנקראה ”תנוחת ראי” ומסתבר שזה הדרך המשמעותית ביותר לשדר אמפטיה למישהו, והרבה חולי נפש זקוקים אולי לאמפטיה יותר מכל דבר אחר בגלל הסבל הנורא שלהם.
7) ספר שנתן לך השראה?
“זכרונות, חלומות, מחשבות” מאת ק. ג. יונג.
קראתי אותו לא מזמן לפני שנה. זו בעצם אוטוביוגרפיה שלו, שהוא הכתיב למזכירות שלו. והסיבה מדוע הוא סרב לקרא לזה אוטוביוגרפיה, זה מפני שהוא היה אז מוקצה מחמת מיאוס, התיאוריות המיסטיות שלו היו מנוגדות בתכלית לאלה של פרויד.
בספר הוא מתארי חוויות מיסטיות וחלומות מיסטיים. ומסתבר שהיא היה מיסטיקן דגול, שהבין שחלק מבעיות הנפש של חולי נפש או בעלי הפרעה נפשית, אינה בגלל שמשהו דפוק בהם, אולי כי יש להם שאר רוח וקשה להם להתאקלם בעולם הזה שהוא כה לא רוחני…
8) ספר עיון מומלץ ?
“זן” מאת ד. ט. סוזוקי ושונריו סוזוקי.
לצערי איני זוכר הרבה מן הספר למרות שקראתי אותו לפני כשנה. מה שנשאר איתי מהספר זה ההבנה שחלק גדול מהדיאלוגים הפרדוכסליים של מאסטר הזן ותלמיד הזן, הם כה מופרכים (מצד התשובות של המאסטר), שזה מביא את התלמיד למבוי סתום ביחס לחשיבה הלינארית הרציונאלית הרגילה. מטרת הזן היא סאטורי, הארה. וכל עוד האדם מוגבל על ידי כלי ההיגיון שלו אין לו שום סיכוי לתודעה גדולה שיכולה להכיל הארה – היכן שמסתיים ההגיון מתחילה התעוררות התודעה.
***
גבריאל רעם, סופר, הוגה ומרצה ומומחה לתקשורת אל-מילולית. בעל MA במדעי ההתנהגות ומוסמך בשיטת NLP. חיבר ספרים שעסקו בשפת גוף ובמודעות עצמית כמו “אאוטסיידרים ומורדים”, “אמנות השיחה”, “שיחות תודעה” ועוד. “החיים, רשימות מהגלות” (הוצאת ניסן) הוא ספרו התשיעי.
לקריאת מאמרים ומסות מאת גבריאל רעם באתר הבית שלו לחצו כאן.
לאתר “שפת גוף” – המכון לתקשורת אל מילולית – לחצו כאן.
עוד על הספר “החיים, רשימות מהגלות” (מתוך הקומוניקט):
“החיים, רשימות מהגלות” הנו ספר של געגוע, כפי שהוא ספר של עמידה מנגד.
געגוע לחיים שאולי היו יכולים להיות לנו, ועמידה מנגד למה שהחיים הפכו להיות. געגוע למה שחשבנו שיהיו חיינו כשנתבגר, ומרידה בקונפורמיות; במוסכמות חשיבתיות וחברתיות סמויות של בינוניות ששיאן זה “להסתדר בחיים”.
למתבונן בספרי רוחניות חדשים ובאתרים העוסקים בתכנים מהעולם הרוחני ישנו שפע של היצע שמעולם לא חווינו כמוהו. השפע הרב מציג לקורא מגוון תיאוריות ותרגולים וחלקם הם מעין מישמש וערב רב של הכלאה של כל תורה אפשרית, מפיזיקת הקוונטים ועד ‘טיול אסטרלי’ (יציאה אל מחוץ לגוף הפיסי).
רבים מהספרים פשוט דומים להפליא אלו לאלו: חשיבה חיובית, לשנות את דרך ההסתכלות על העולם, העולם יותר יפה ממה שנדמה לנו, ובעזרת התמקדות במה שטוב, הטוב ימשך אלינו כבחבלי קסם. המחפש התוהה חש משיכה חזקה מכיוון הנפש שאומרת משהו כמו ”יש יותר בחיים האלה, שאיני מבין, שהוא משמעותי וטבול באמת וחוכמה, אבל אני מסתובב במעגלים סביב הסבל של עצמי”. וכך, מרוב עצים לא רואים את היער והמחפש של היום מבולבל יותר מזה של לפני 40 שנה.
גבריאל רעם מציג כעת לקורא ספר חדש, שונה ומפתיע. רעם, הידוע יותר כמומחה בעל שם ומיומנות בנושאי שפת הגוף, מופיע כאן כאיש אשכולות רנסאנסי כפי בכתב פרופ’ שלמה גיורא שוהם בהקדמה לספר “והוא תמיד מעורר את הערצתי בעוצמת הסקרנות האינטלקטואלית שלו, בעושר השכלתו ובכריזמה חובקת העולם שלו”
גבריאל רעם, למעשה עוסק שנים רבות במה שתלמידו של גורדייף, אילן עמית ז”ל מכנה בשם: ‘עבודה פנימית’ ומכנה זאת בשם מעט יותר אניגמטי: ‘מיסטיקה קיומית’. המשותף לשניהם, היא המשוכנעות, כי האדם כפי שהוא כיום, אינו מצוי בשיא ההתפתחות הרוחנית, הנפשית והיצירתית, ומה שמבדיל בינו לבין רמות גבוהות יותר של קיום פנימי.
גבריאל רעם אינו פונה לכול המחפשים, הוא פונה אל מי שהוא מכנה בשם: ”עדיני הנפש”, או אנשים ”בעלי שאר רוח”, אותם הוא מכנה אותם בספרו: ”אאוטסיידרים ומורדים”. הוא פונה לאאוטסיידרים, אותם הוא מכנה כאנשים מיוחדים, רגישים ואיכותיים במיוחד, שהחברה מפלה אותם ומתייחסת אליהם כאל חריגים, ולעיתים קרובות כבעייתיים. וחייהם קשים מלאי ספקות עצמיים. הספר כתוב כרשימות של איש רוח המצוי במסע דרך חייו, ותוך כדי כך מוצא פגמים וליקויים בחיים שהוא פוגש במסעותיו, אך כל זה אינו מפריע לו לקבל השראה גדולה ממה שחבוי בממד הסוד של פרד”ס החיים.
הקורא המשתאה ימצא ברשימות, תובנות ואופני התבוננות ש’הופכים על הראש’ דרכי התבוננות מקובלות, למשל האושר, שמוצג בספר כגזר לפני אפו של החמור כדי שיתחיל לנוע קדימה ולעבוד. או הזמן. בדרך כלל אנו שומעים מ’נביאי’ הניואייג’ שצריך לחיות בעכשיו, בהווה. גבריאל רעם דווקא, מתנגד לחיים בהווה, הוא רואה זאת כחיים במקטע אגואיסטי, שמבודד את האדם מן הדינמיקה והזרימה המבורכת של שלושת מצבי הזמן: עבר הווה ועתיד, לדבריו ניתן לחיות בשלושתם, בעת ובעונה אחת, כדינמיקה תלת ממדית.
במקום להמריא אל גבהי הקדושה והשלווה הפנימית הגישה בספר זה היא דווקא הגעה לשינוי מצב תודעה דרך מעבר דרך החלקים הקשים והכואבים של הקיום. כך דווקא במעבר דרך החרדה, הקושי והפרדוכס ניתן להגיע לגבהים של התעלות רוחנית. בספרו זה הוא מעביר את הקורא דרך הכתיבה הקשה (תרתי משמע) של מרטין היידגר, ר. ד. לייינג, ואלבר קאמי, ודווקא במעבר דרכם ניתן למצוא את התעלות הנפש. ודווקא המיזוג הזה בין אקסיסטנציאליזם קודר אך מציאותי, ובין התעלות הנפש, דרך ההתמודדות עם הממד הקיומי – הם שמקנים לספר זה את ייחודו, קיסמו, ואת דרך המוצא מן המעגל הסגור שמחפשים רבים כלואים בתוכו.
הספר מייצג זרם חדש בגישה של רוחניות שחלק נכבד מרוחו באה מהמונח הבודהיסטי ‘מיינדפלונס’ המתמקד בארבע יכולות של האדם: • היכולת לזהות את הרגשות, מחשבות, חוויות. • היכולת להתבונן בהם, מבלי לנסות לשלוט או לשפוט אותם. • היכולת להימנע מלהיות שיפוטי בתגובה לאירוע. • היכולת לשאת מצוקה וכאב היא מרכזית לכל ניסיון לשינוי עצמנו.
כולם חווים סבל, מי יותר מי פחות, ההבדל בין אנשים הוא באופן שבו כל אחד מתמודד עם הסבל האישי שלו ושיטת המיינדפולנס ממליצה לא להסיח את הדעת מן הסבל, לא להדחיק אותו, אלא לעבור דרכו, ואז תתגשם ‘גאולה בין הביבים”.
השאלון הזה נקרא ממש כמו סיפור מסע 🙂