ביקורת אורחת: עמיחי שלו על הספר “אדם בלתי מעשי” מאת גילברט קית’ צ’סטרטון

מאת | 2014-06-10T15:00:20+00:00 10 ביוני 2014|קטגוריות: עיון|Tags: , , , |0 תגובות

 


בלתי ניתן לקיטלוג


אנחנו רגילים שרוב ההוגים, לפחות של העת האחרונה, באים מתוך תפיסת עולם מסוימת, אם זו ליברלית, או אף תפיסות כלכליות ופוליטיות, ומבריקים ככל שיהיו, הם עדיין נוטים לראות את המציאות דרך המשקפיים שבחרו. גילברת קית’ צ’סטרטון (1874-1936), שמבחר מכתביו ראה אור כעת, הוא חריג מאוד גם מפרספקטיבה היסטורית; לרגע אי אפשר לקטלג אותו, וזו גם העוצמה הגדולה שלו. לעיתים הוא נשמע כהומניסט הגדול ביותר שחי על כדור הארץ, ולעיתים הוא נשמע כ”ילד כאפות אינטלקטואלי” שרק נהנה לעקוץ ולהרגיז, ומוכן למכור כל נימוק תמורת פלפול הגון, או בעיטה באחוריו המדומים של מישהו, כמו נניח ג’ורג’ ברנרד שאו.

כי לכאורה, אם בוחנים זאת, אפשר למצוא סתירות בלתי אפשריות בתפיסת העולם שלו, במיוחד בעובדה שהוא היה אחד המגינים החרופים ביותר של הקתוליות, וטען כי חשיבה דוגמטית היא בדיוק מה שנחוץ לציביליזציה שאיבדה את דרכה, כי גדולתו של אדם משתקפת במבני הענק שהוא מקים מלבנים ורעיונות ולא בתשוקה לפרקם. צ’סטרטון, בניגוד לרבים, לא הביט קדימה בכל הכוח, אלא ביקש שלא נפחד מהעבר ונביט דווקא אליו. החיים המודרניים הם מורכבים אבל חסרי משמעות. אנשי ימי הביניים, לעומת זאת, סבלו מיחסי ציבור גרועים. הם ייחסו משמעות עמוקה לכל דבר והיו חדורים בענווה, יצרו ערים שוקקות, מוסדות פוליטיים תוססים, וכל זאת מתוך צניעות מופלגת שאנו מזהים בטעות כשפלות רוח נרצעת, “בני האדם ממציאים אידיאלים חדשים מפני שאינם מעזים לנסות אידיאלים ישנים. הם מביטים קדימה בהתלהבות מפני שהם חוששים להביט לאחור”.

כמובן, זו תפיסת עולם בעייתית הנשענת על כרעי תרנגולת. לא בכדי היסטוריונים מתייחסים לימי הביניים כאחת התקופות החשוכות ביותר של האנושות, אבל בעצם כל אמירה תהיה חסרת אחריות במידת מה; לכל תקופה יש מאפיינים נפלאים ותעוזה ורעיונות, לעומת רגעי שפל וניצול ושפיכות דמים, למעט כמה חריגות. בכל תקופה יש מי שנהנה והוא בחזית לכאורה, ומי שסובל ולא נספר, ובכלל, אלו טיעונים שקל מאוד למוסס, וגם קל מאוד להתקומם כנגדם. הם מובאים בצורה מאוד חדה וישירה, אבל בהמון מקרים לא מספיק מנומקת. ואכן צ’סטרטון לא מעט פעמים בוחר לא להעמיק בסוגיה, אלא פשוט לחתום דיון אפשרי במן משפט מתחכם, ולפעמים, מפרספקטיבה של המאה ה-21, חלק מנימוקיו נראים מובנים מאליהם, כמו למשל בבואו לתאר את הקסם הרב מסוגת הסיפור הבלשי. כיום, לומר שהבלש הוא המגן המוסרי של החברה, נשמע כמו העתקה גסה ואמירה אלמנטרית, ייתכן כי בתחילת המאה פני הדברים היו אחרת. אבל כשהוא כותב כי קסם סוגת הבלש נעוץ בעיקר בהפצת הרומנטיציזם המופלא של אריחים ומדרכות בלונדון, ובכלל רואה את הסוגה כמן שיר הלל לאורבניות, ולאו דווקא כתפילת האשכבה המוסרית שלה, זה עלול להישמע מגוחך.

a177_chesterton-cover

יחד עם זאת, הסתירה הנפלאה ביותר בכל הנוגע לצ’סטרטון נעוצה בזה שדווקא הוא שעשוי להיתפס כמן פרובוקטור, ואולי אף כזה מריר ונרגן, הוא דווקא האופטימיסט הגדול ביותר, שמסתכל על העולם ומרגיש שהוא בר מזל, ולא מפסיק לכתוב זאת. “אפשר לנו להקיף במבטנו את השמיים ולמצוא כוכבים חדשים לאין מספר, אך עוד יש כוכב חדש שלא מצאנו – זה שעל אדמתנו נולדנו”. במקרה הנ”ל, המשפט המסוגנן והיפה והפשוט טומן בחובו תפיסת עולם החוזרת כחוט השני בחלק ניכר מחלקי הספר, ומהווה לטעמי את האג’נדה הרלבנטית ביותר של צ’סטרטון לחיינו אנו, וכזאת שתהיה רלבנטית בכל מקום ועת, והיא האופן בו אנו צריכים לראות את החיים; אנו צריכים כל בוקר להתעורר ולהודות על מזלנו הטוב שבכלל אנו קיימים כתודעה. “פעמים רבות דווקא ביש המזל מסב את תשומת לבנו לעובדה שהחיים אינם תאונה אם כי פריבילגיה”, הוא כותב ומוסיף, “כל אחד מאיתנו ניצל מלידה בטרם שעתה, מגורלו של תינוק שלא זכה לראות את האור”.

ודווקא כאן, כשהוא הכי נאיבי ורומנטיקן ובעיקר הכי חיובי, הוא גם הכי מנומק ומשכנע. חשוב לציין, צ’סטרטון כותב על לא מעט דברים ברומו של עולם תחילת המאה ה-20, על מוסד המשפחה, על פטריטיות ועל דוגמטיות. לכאורה, חלק מהתמות רחוקות עד לא מהותיות לעולמנו, אך כאמור הוא לא שגרתי והוא לא קיטלוגי, ודווקא בתוך טקסט המתעסק באורתודוכסיות אפשר למצוא במידת מה רמזים נבואיים מטרימים גם לפוסט מודרניזם. וחשוב עוד לציין, גם אופן הכתיבה שלו הוא שונה; הוא לא מקובע בשום דוגמה אקדמית או פילוסופית, והוא לרגע לא רואה עצמו ככזה, לכן הוא כותב ונותן דרור לדמיונו ולעטו המושחז מבחינה סגנונית, כלומר – לא מחויב לשום אג’נדה, והכל מתובל בלא מעט מטאפורות, אלגוריות ובעיקר הומון בריא ודשן שמתורגם לעילא בידי עודד וולקשטיין. ודבר אחרון: אמנם המבוא של העורך אסף שגיב נראה על פניו כארוך מדי, אך הוא כתוב בצורה בהירה ואינטיליגנטית, ומהווה מעין כן שיגור אידיאלי ומפתח קריאתי, לכן חשוב לא לוותר עליו למרות שזה אולי מפתה.

 ________________________

אדם בלתי מעשי, גילברט קית’ צ’סטרטון. מאנגלית: עודד וולקשטיין. הוצאת שלם. 198 עמ’, 69 ש”ח.

 

***

עמיחי שלו, סופר וחתן פרס לוי אשכול לספרות לשנת 2012; פרסם את הרומנים “ימי הפופ“, “הנפשיים“, “ילדה גדולה” ו”על החתרנות“. 

 

 

 

 

השאירו תגובה