שאלון מיוחד לכבוד פסח: סופרים ומשוררים עונים על שאלה אחת שהציבה בפניהם ד”ר שירלי סלע-לבבי – “מהי חירות בעינייך?”

“מהי חירות?” שאלון לכבוד חג הפסח

משמעות המושג חירות העסיקה אותי מגיל צעיר. אולי מאז שאמי קבעה שאני צריכה ללכת עם המטפלת שלי בבוקר לגן במקום להישאר אתה בבית ולשחק כמו שרציתי. עשיתי מרד, אגב, וסירבתי במשך כמה ימים, אבל אז גילתה המטפלת את סודי לאמי, שדיכאה את המרידה ביד רמה. אחר כך ביליתי שעות על גבי שעות במטחנת הבשר המערבית הקרויה מערכת החינוך, וימים ארוכים בבתי החרושת לציונים, ובשירות צבאי בצה”ל, ועוד ועוד.

מתישהו שאלתי את עצמי, כמו רבים אחרים, למה לי כל זה ואיפה מתחילה הדרך החוצה. באוניברסיטה למדתי שמושג החירות הוא ממש לא בון טון בהגות הפוסט מודרנית, הפוסט-סטרוקטורליסטית שמנתחת את המנגנונים החברתיים והלשוניים שהאדם כפוף להם. במקרים קיצוניים, כמו בהגותו של פוקו, האדם נתפס ממש כתוצר של מנגנוני השליטה והכוח, המכוננים אותו כסובייקט. לא בכדי המילה “סובייקט” פירושה, בשפות הלטיניות, “כפוף”. שלום שלום אם כן לאדם החופשי והאוטונומי של הנאורות וההשכלה. הוא הרים ראש שוב עם ההגות האקזיסטנציאליסטית של שנות החמישים והשישים, ושקע בחזרה עם הביקורת הפילוסופית שקמה אחרי מרד הסטודנטים בצרפת.

ובכל זאת, איזשהו קומון סנס או תחושה אישית בלתי מוסברת מבקשת לטעון שבין כל השעבודים למיניהם מבליח לעיתים ניצוץ של חירות. אולי זו אשליה של סובייקט שאינו מודע לשעבוד שלו. אבל אני סבורה שכל אחד מאיתנו מזהה בעצמו ובאחרים רגעים של חירות, אם לא חיים שלמים של שחרור. באותה מידה נכון שחירות רוחנית יכולה להיתפס כאופיום להמונים, כפי שנתפסה בהגות המרכסיסטית, אבל העובדה היא שאדם אחד מרגיש (אולי בטעות) חופשי ומאושר, ואילו האחר חש משועבד, וההבדל ביניהם לא נובע בהכרח מהבדל ברמת העושר.

אז מהי חירות? איפה הסדק שמוביל החוצה? האם יש כזה בכלל? האנשים שענו על שאלתי “מהי המשמעות של חירות עבורך” כולם אמנים ואנשי המילה הכתובה, סופרים ומשוררים. התשובות שקיבלתי מהם האירו את עיני שוב ושוב, ואחרי שאספתי אותן התגלה לעיני מארג ססגוני ויפה של מחשבות ותפיסות. אני סבורה שעצם השוני בין הגוונים השונים במארג הצבעוני הזה, עצם העובדה שלא כולו בוהק בצבע אחיד, מלמדת על מידה מסוימת לפחות של חירות.

תודה לכל המשיבים וחג חירות שמח,

שירלי סלע-לבבי.

***

דודו בוסי, סופר:

חירות מבחינתי היא החופש מהחרדות, הדאגות והלחצים. מכיוון שאני מאוד חרדתי ולחוץ, אין לי רגע אחד של שלווה ושקט לאורך כל היום, איני יודע, לצערי, מעולם לא ידעתי מהי חירות אמיתית. אנשים מציעים לי לקחת תרופות ולשנות את חיי מן הקצה אל הקצה, אך אני פוחד להתמכר. בקיצור אני מת להיפטר מהחרדתיות, אך חרד מלהיפטר ממנה, כך שחירות לא תהיה מנת חלקי גם בעתיד… החיים יפים!

סיון בסקין, משוררת:

אני מפרידה בין חירות פוליטית לחירות אישית. החירות הפוליטית, כלומר, ערכי הדמוקרטיה הליברלית, חשובה לי מאוד – במיוחד לאור היכרות לא רעה עם התרבות הטוטליטרית. חירות אישית, לעומת זאת, היא אשליה בעיני. אדם יכול לחיות אותה באמת, אבל אז הוא חייב לוותר על כל סוג של אהבה, אחריות, מחויבות, לא להוליד ילדים, לא לאהוב בני זוג ולא להיות קשור להורים, לחברים או ליצירה. הכרתי אנשים כאלה, ואני מודה שזה לא מושך אותי. וציטוט אהוב מברודסקי: “החירות היא לשכוח את שמו האמצעי של רודן”.

שהרה בלאו, סופרת:

חירות היא מצב שבו כל האופציות פתוחות (מה תבחרי לעשות בהן זה כבר עניין אחר. מה שחשוב זה שתהיה לך היכולת). זו משמעותה של חירות בעיני.

רובי נמדר, סופר:

רק אדם יוצר, שחווה על בשרו את המחסום היצירתי, יודע שזו איננה קלישאה, תרוץ או הגזמה מלודרמטית. המחסום היצירתי הוא ממשי ממש כמו כבלים על הידיים או כסוי עיניים הדוק מדי שאי אפשר בשום אופן להסיר. לפעמים אפשר לבלות שבועות, ואפילו חודשים, כבול אל המחשב מבלי יכולת לברוח ממנו אבל גם בלי יכולת להפיק ולו משפט אחד. לפעמים אפילו הכתיבה של מלה אחת היא ממש בלתי אפשרית. זוהי עבדות של ממש, כפויה על ידי עריץ נעלם השוכן בתוך המוח ושולט במרכז היצירתיות שבו שליטה מלאה.

אבל כשהכתיבה קולחת, זורמת מקצות האצבעות כמו שטף של מים חיים – אז חשים חירות שקשה לתאר במלים. זו חירות לא רק מהנסיבות, מהעכבות ומהפחדים  – זו ממש חירות מן העצמי. כשהכתיבה קולחת באמת, לא סתם מזרזרפת לה בעצלתיים, ישנה תחושה חריפה של אבוד העצמי. מישהו, או משהו, זורם דרכי ומניח את השורות הצפופות והנפלאות האלה על המסך. אפילו השעבוד לזמן נעלם. לפעמים, כשזה קורה, אני יכול לשאת את עיני אל השעון ולהבין בתדהמה שחלפו כמה שעות מבלי שארגיש בהן כלל. אולי גם זה נשמע כמו קלישאה, התייפיפות או התפייטות שלא ממין העניין – אבל האדם היוצר שחווה את החירות הזו על בשרו יודע באותם רגעי חסד מהו אושר אמיתי.

לאה איני, סופרת:

החירות בעבורי היא הכתיבה עצמה. בד בבד, היא גם המאבק היומיומי לחשוב באופן עצמאי. להתעקש על כך ולא לפחד. שיהיה חג חירות שמח וטוב.

דניאל עוז, משורר:  

ב”פנומנולוגיה של הרוח”, הגל מציע ניתוח מבריק של פאוסט (לאו דווקא פאוסט של גתה, שטרם ראה אור, אלא סיפור העם) לאור דיאלקטיקת האדון והעבד שלו. כזכור, מפיסטופולס שליח השטן מציע לפאוסט חוזה: אני אשרת אותך בעולם הזה ואתה אותי בבא אחריו. אולם ככל שפאוסט מנצל את שירותי מפיסטו, כוחו הבלתי-מוגבל מתגלה כהרסני ומביא רק נזק (גם בגרסת גתה, פאוסט ממיט אסונות על העלמה גרטשן שאת לבה הוא שואף לכבוש). הגל קורא זאת כתרגיל בדמיון החירות המוחלטת, שמוכיח כי היא מביסה את עצמה: כאשר כל המעצורים נשלפים מפנינו, פרדוקסאלית, אנו הופכים משועבדים למאוויינו. מכאן שכדרכו של שטן, מפיסטו רימה את פאוסט והפכו למשרתו כבר בעולם הזה. בעולם דמיוני שבו אדם מקבל כל מה שירצה, לא יהיה בכך כל טעם, עצם ההגשמה תחרב את מושאי הרצונות, ולוגית – ברירה אחרת לא תהיה, היות ולכל האלטרנטיבות נכון אותו גורל. בקיצור, לו חירות היתה מוחלטת, לא היתה חירות. חירות היא תמיד יחסית ומתחוללת במידה רבה כנגד חומות ומכשולים, ולכך כיוון גם פילוסוף תחשיבי יותר וספרותי פחות, ברוך שפינוזה, כשקבע כי “החופש הוא הכרת ההכרח”. מעבדות לחירות? הכל במידה. חג חירות שמח!

ענר שלו, סופר:

חירות עבורי היא כתיבה ספרותית, המאפשרת לברוא עולמות, דמויות, השתלשלויות, וגם לברוא שפה, סגנון וצורה ייחודיים, שחשובים לא פחות מהתכנים. חירות היא גם לא לשעבד אחרים, כי חופש המבוסס על שיעבוד איננו חופש אמיתי. ולבסוף, חירות היא גם האפשרות להשתחרר מעצמך, כי לעתים קרובות אנחנו הופכים למדכאים העיקריים של עצמנו.

שלומי חתוקה, משורר:  

החירות, כמוה שירה, היא הרווח בין הסורגים.

לילך גליל אל-עמי, סופרת:

חירות עבורי היא נשימה. צלילות הדעת והמחשבה. חירות עבורי היא יצירה ממקום משולל מיצרים של ביקורת נוקבת ו”צריכים” למיניהם. חירות עבורי זה מקום עם הרבה אוויר, אפשרות לבחירה חופשית בכל דבר ודבר, כשהבחירה הזו נובעת ממקום עמוק, פנימי, גרעין הלב – שהוא למעשה הקול שלי. והכאב בצד החירות הוא הידיעה שלא כל בני האדם יכולים לחיות כך. צר לי על העבדים שבנפש, ועוד יותר על העבדים שבחומר, אלו שחירותם נשללה מהם מסיבות שונות ובלתי מוצדקות. לחיות בחירות אמיתית זו זכות גדולה עבורנו כאנשים וכיוצרים, והלוואי שנדע לממש אותה באופן המיטבי לאורך חיינו.

אלכס אפשטיין, סופר:

חירות היא ספרות בלי סטימצקי ובלי צומת ספרים.

ארי ליברמן, סופר:    

מהי חירות עבורי? אפשרויות בלתי מוגבלות! כך זועק השקר האמריקאי הקפיטליסטי הנורא והמגביל כל כך. כי מה עושים עם כל כך הרבה חופש? נכנסים לחרדה קיומית איומה. תן לי מגבלה קטנה, תכניס אותי למשבצת — ואם לא תכניס, אכנס לבד — ושם אבנה לי חירות לטעמי, כמו דוקטור התחכמות (“אני חושב זה פלא / איך הייתי מאושר / חופשי בתוך הכלא”) או כמו גדול המתחכמים הספרותיים בדור שלפנינו, ז’ורז’ פרק, שכדי לכתוב ולו פסקה אחת היה חייב לכפות על עצמו מגבלה צורנית (מעבר לכללי הדקדוק או הסוגה כמובן) וכתב בין היתר רומן שלם, La Disparition, ללא האות e. חירות היא סוג של עבדות, עבדות שאינה נכפית מלעמלה אלא שאני כופה על עצמי, בתקווה שיֵצא מתוך בליל הקולות האינסופי שבי משפט אחד סביר.

ריקי כהן, משוררת:

חירות עבורי היא היכולת למרוד ברודנות הקפיטליסטית הברוטלית שמכתיבה לך חיים בהם אתה מחויב לעבוד המון שעות ביממה כדי לצרוך עוד ועוד, ולהעדיף זאת על פני יותר שעות פנאי כדי להיות עם היקרים לי, להתבונן, לקרוא ספרים ולהקשיב למוזיקה.

חנה טואג, סופרת:

כשאדם נוגע ברוח הוא טועם טעמה של חירות אמיתית, כי החומר משעבד וממכר וכבר כתב על כך ריה”ל בשירו: “עבדי הזמן עבדי עבדים הם ,עבד ה’ הוא לבדו חופשי” סיפוקי החומר ותענוגיו הם זמניים, רגעי אושר קצרי מועד, הבהובים כוזבים, מתאבדים סדרתיים כמו השוקולד –נגמרים לפני שהם מתחילים. כשהאדם מגיע לתובנה רוחנית ,שהוא נשמה מגושמת בגוף פיזי ,הוא גם מאפשר לה לעוף ,הוא משחרר את הר אדוני הכלוא בתוך גיבנת גופו והוא עושה זאת באמצעות האמונה ברמתה העמוקה ביותר , הזכה ביותר, שהרי בלעדיה ,כפי שכותבת המשוררת לאה גולדברג , קשה לקום בבוקר. לחוש אלוקות בכל דבר הוא ההיבט המרכזי של האמונה הזאת , המאפשר לאדם לא רק לראות מה מתחת לשמש אלא גם מעליה .להרגיש את היד המנווטת, משגיחה ומהווה כל יום מחדש את כל מה שכביכול מובן מאיליו . הכתיבה היא אחד המקומות המובהקים ביותר בהם אני חשה חירות. חירות ליצור באמצעות עשרים ושתים אותיות עבריות עולם מלא, להיות בורא קטן המדבר את הבורא הגדול. הכתיבה היא נס אלוקי בעיני , מקום שיש לי בו חדר גדול משלי המשותף גם לו, שהרי הוא ושמו -אהבה כשאני כותבת אני נוגעת בו אני בת חורין לגעת בו, לגעת בי.

ינון ניר, סופר:

חירות היא הזכות לציית למשטרה (ואל תשכחו לתת את הקרדיט להגל) או להתנתק מ-hot מבלי לשמוע הסברים ארוכים ש”ילדים שגדלים עם טלוויזיה ולא קוראים ספרים הם יותר משכילים מילדים שקוראים ספרים וגדלים בלי טלוויזיה… וזה בולט במיוחד כשהם מגיעים לצבא…” אגב, לכבוד חג החירות, אני עדיין מחכה שמישהו יסביר לי איך העברנו את הסדר לפני המצאת הסמארטפון….

מתיתיהו שמואלוף, משורר, סופר, מחזאי ופעיל חברתי:

חירות עבורי היא הדרך לשולחן הכתיבה שלי, שהוא כבר לא שולחן כתיבה, אלא טאבלאט עם מקלדת קטנה שבה אני מתיישב בקפה אקראי. היכולת לעזוב את העבודה ולחשוב מחוץ לעבודה, על העבודה. הכתיבה הינה החירות, הדרך אליה ומתוכה. להגר לתוך החירות של הכתיבה ולחזור בחיים, מעולמות הרפאים, ולהיזהר מכל אלו שרוצים את המונופול על האמת, שלא נותנים לאי וי וי (Ai Wei Weil) לעזוב את סין בגלל האמנות שלו. מהרגע שנאמר לי שאני כותב, ועד הרגע שהבנתי שאני כותב – פחדתי. עדיף לא לחשוף בפני רבים את העובדה שנפשי עירומה, רעה מלוכלכת ומגעילה. גועל נפש, אל תתקרבו אליה. יאללה שתחררו לי מהפנים. חירות, אלק. חג שמח!

רוני גלבפיש, סופרת, עורכת ומתרגמת:

החופש הוא לשכב על השטיח עם “אורה הכפולה” או “נרניה” או “בילבי”, רגליים מתנופפות באוויר ווילון, שיער משוך סביב הפנים, ולשקוע לגמרי בעולם שהמציא אדם אחר. ובזמן שאני שם להיות שם, כל כולי, לא לרצות דבר ולא לדעת מי בא ומי הלך ומי קרא לי לפנות את השולחן אחרי הארוחה ולמה נזעק אי מי מאי שם. כי כאן, על השטיח, נמצאת מכונת הזמן-מרחב המשוכללת ביותר בעולם, ואני בתוכה. ואל החופש הזה אני כותבת, לתוך תוכו ממש, ועדיין מופתעת מהפער בין הפשטות הזו לבין מעשה הכתיבה, שעל אף שיש בו לפעמים דמיון וחופש, על אף שלרגעים בודדים, מזוקקים מאוד, אפשר לכתוב וגם לקרוא בו זמנית בשפתיים מחייכות, בנשימה עצורה, לרוב לא. לרוב הכתיבה היא פעולה, בעוד שהקריאה היא מרחב. ומה שבקריאה הוא טבעי וקל, בכתיבה הוא מעשה חסד נדיר. ואף על פי כן.

ריקי דסקל, משוררת:

חירות היא אחריות – “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו ” , עבודה אחת הוחלפה בעבודה אחרת כך שאיך שלא נהפוך את זה היינו ונשארנו עבדים. לעיתים באפילת העבדות הזו מהבהבת לי נורית. אולי, אולי למקום בו קיימת אפשרות לבחור וליטול אחריות על הבחירה שנעשתה ,קוראים חירות וכל כמה שמקום זה חורק ומעביר צמרמורת כעיצורי השורש שלו ח.ר.ת. הוא גחלילית. לגחלילית זו אקרא חירות ואיתה אחצה את ים סוף.

יוסי סוכרי, סופר:

חירות – עול הקיום.

עדי עסיס, משורר:

מהי חירות עבורך? שואלת אותי אשה בשמלת פסים צמודה, השפתים שלה משוחות בשפתון ורוד מסטיק, מקרבת מיקרופון לפה שלי. פועלי המחשבה בתוך הראש שלי, מניחים את כלי העבודה, ומתחילים לצעוק לי תשובות. אני מחכה רגע ולא מצליח לשמוע שום תשובה ברורה. חירות עבורי, אני עונה לה, היא לשמוע ברור את מה שקורה בתוך הראש שלי.

אסתי ג. חיים, סופרת:  

מהי חירות עבורי? שלוש מילים: לכתוב בשעת ליל.

***

שירלי סלע לבבי סיימה את לימודי הדוקטורט בספרות השוואתית באוניברסיטת ראטגרס, ניו ג’רזי. מחקרה עוסק בספרות יהודית בעברית וביידיש בראשית המאה ה-20, בספרות ולאומיות, בספרות הגירה, במחברות, ובזכרון קולקטיבי בספרות. כמו כן היא מתמקדת ביצירת ש”י עגנון ובהקשריה התרבותיים.