ביקורת ספרים: “דוניה פרפקטה” מאת בניטו פרס גלדוס

בקצרה (מתוך גב הספר):

פֶּפֶּה רֵיי, מהנדס צעיר ומבריק ממדריד, מגיע לעיירה הנידחת אוֹרבָּחוֹסָה כדי להשתדך לדודניתו רוסאריו, החיה שם עם אמה דוניה פרפקטה.  בעיניו של פפה, המחזיק בדעות נאורות בנוסח שלהי המאה ה-19 באירופה, המקום דל ונחשל ותושביו קרתנים שטופי אמונות טפלות. במהרה הוא מגלה שבעיניהם הוא כופר בעיקר, מתנשא ועוין לכל ערך מקודש. ואט-אט מתברר שהפך יעד לדיבות רעות ולהתנכלויות זדון העומדות בסתירה לחביבות שמפגינים כלפיו דודתו הכבודה והכומר דון אינוסנסיו, המעורב עמוקות בענייני המשפחה. שוב אין מדובר בהבדלי השקפות בלבד אלא בקרע עמוק שתוצאותיו בל ישוערו.
גלדוס חיבר את דוניה פרפקטה ב-1876, כשנתיים לאחר שהקיץ הקץ על הרפובליקה הספרדית הראשונה קצרת הימים. זהו קודם כול רומן פוליטי שאינו חף מסָטירה ומנתח בחריפות את השסע שהפך את תולדות ספרד במאה ה-19 למאבק מתמשך בעצימות משתנה בין נאורות לקנאות דתית, בין מרכז לפריפריה, בין דמוקרטיה ליברלית לסמכותנות וייחוס. אבל הוא מרחיק מעבר לכך ומנבא במפורש את מלחמת האזרחים האכזרית העתידה לקרוע את ספרד לגזרים שישים שנה אחר כך. והוא חושף את חלקם של מניעים אישיים ומשפחתיים זרים בליבוי אש האלימות הפוליטית.
בתוך אותה מסגרת ראליסטית מגולל דוניה פרפקטה גם סיפור אהבה מלודרמטי וממקם את הקונפליקט הלאומי בלב משפחה אחת. והוא אף נושק אל הטרגי, במובן הקלאסי, שכן לצד גדלות נפש העניק המחבר לגיבורו פגמי אופי התורמים תרומה מכרעת לסוף המר.

“גלדוס הוא סופר מן המעלה הראשונה, הניצב בשורה אחת עם בלזק, דיקנס וטולסטוי, ורק בשל הזנחתה התמוהה של ספרות ספרד מצד שאר אירופה במאה ה-19 נמנעה ממנו ההכרה שהוא ראוי לה כאחד הרומניסטים האירופים הגדולים” (ג’רלד בְּרֶנֶן, ספרותו של העם הספרדי).

דוניה פרפקטה, בניטו פרס גלדוס. מספרדית: משה רון. הוצאת עם עובד. 263 עמ’, 88 ש”ח.

על המחבר:

בניטו פרס גלדוס (1843-1920), גדול המְספרים בספרות ספרד מאז סרוונטס, נולד בעיר לס פלמאס שבאיים הקנאריים. בהיותו בן 19 נסע למדריד ללמוד משפטים ואף כי הוסמך בסופו של דבר לא מצא עניין רב במקצוע זה ובילה הרבה מזמנו בקריאה ובשיחות עם אינטלקטואלים בני הזמן.

בשנת 1867 החל לעסוק בעיקר בעתונאות ובמקביל  התחיל לכתוב את הרומן הראשון שלו, מעיין הזהב. באותה שנה נסע לראשונה לפריז, לאחר שכבר סייר בחלקים רבים של מולדתו, ושם גילה את בלזק ואת הקומדיה האנושית. במשך השנים התחזקה האוריינטציה האירופית שלו, ובין השאר דיבר על הערצתו לטורגנייב ולדיקנס (ואף תרגם לספרדית את רשומות מועדון הפיקוויקים).

בהשפעת בלזק החל לכתוב רומנים היסטוריים על תולדות ספרד במאה ה-19 בכותרת הכללית פרשיות לאומיות, מפעל שכלל 46 רומנים בחמש סדרות (1872-1902). במקביל המשיך בכתיבת רומנים חברתיים ופסיכולוגיים ובשנות פעילותו הרבות ראו אור 31 רומנים מפרי עטו וכן 20 קבצים של סיפורים קצרים. גלדוס היה גם מחזאי בולט (חיבר 23 מחזות) ומסאי ועיתונאי פורה, וללא ספק הסופר הספרדי החשוב ביותר במאה ה-19.

במאי הקולנוע הספרדי לואיס בוניואל יצר שלושה סרטים על פי רומנים של גלדוס: נָסָרין, וירידיאנה וטריסטנה.

דעתי:

יש מי שתוכניות ריאליטי הן האסקפיזם שלו – שם הוא יכול להתנתק מהיומיום ולבהות בחיים של אחרים. בשבילי, האסקפיזם המושלם הוא בדרך כלל הפלגה בדמיון לתקופה היסטורית כלשהי (רצוי אחת כזאת שמושכת אותי). לכן, כבר בקריאת העמודים הראשונים בספר “דוניה פרפקטה” שעלילתו מתרחשת בעיירה פרובינציאלית בספרד של סוף המאה ה-19, חשתי את התרוממות הרוח המוכרת ורוגע נעים פשט באיברי. בעמודים האלה מתואר פפה ריי, בורגני צעיר ממדריד, שנוסע להתארח אצל דודתו (דוניה פרפקטה) ובתה (רוסאריו) בעיירה הדמיונית אורבחוסה. מתוארת הרכבת הפרברית והאיטית שמביאה אותו לתחנה הקרובה ביותר לעיירה, שם מחכה לו חבר של המשפחה עם סוס וחמור שאמורים להביא אותם לאורבחוסה לקראת הצהריים. בדרך הם עוברים על פני איזורים שוממים שלכולם שמות נעימים כמו “אל סריו דה לוס ליריוס” (גבעת החבצלות), “ולדפלורס” (עמק הפרחים) או “ויריקה” (העיירה העשירה) וריי המדרידאי צריך להתרגל לשממה ולכיעור שהוא רואה מולו.

המטרה לשמה מגיע פפה ריי לאורבחוסה היא שידוך לדודניתו רוסאריו היפה – שידוך שרקמו אביו של פפה ודודתו דוניה פרפקטה, ושמקובל גם עליו. הוא אכן מתאהב בדודניתו והיא בו, אך שלל הדמויות הקרתניות והרכלניות של אורבחוסה לא מרוצות מהשידוך מתוך מחשבה שריי הוא אתאיסט שמאמין רק במדע והוא יגרום לרוסאריו יראת השמיים ללכת בדרכו. העלילה נסובה סביב נסיונות החבלה של אנשי אורבחוסה (שמשכנעים גם דוניה פרפקטה בצדקתם) לחבל בשידוך בין פפה לרוסאריו. בתחילה ההתנהגות כלפיו היא פאסיבית-אגרסיבית כאשר אנשי העיירה ובעיקר באי ביתה של דוניה פרפקטה מנסים להוציא ממנו וידויים על האתאיסטיות שלו ועל דעותיו הליברליות תוך כדי דברי חנופה והערצה לכאורה. לאחר שהם מנסים להכשיל אותו בלשונו, מתחילות להתפשט בעיירה הרכלנית כל מיני שמועות על הדרך הגסה שבה נהג ריי בביקורו בכנסייה המקומית, על הליכתו לקזינו המקומי ואפילו רמיזות על כך שקיבל שירותי מין תמורת כסף מאחת היתומות הענייות שחיות בעיירה. ריי, שבבעלות משפחתו לא מעט קרקעות באורבחוסה, מתחיל לקבל עשרות תביעות משפטיות שקשורות באותן קרקעות, ותוך זמן קצר גם מונעים ממנו להיפגש עם רוסאריו אהובתו בטענה שהיא חולה ואסור לה לצאת מהחדר.

כִּיווּן העלילה הזה הולך ומדרדר עד לסיום הספר, אך למעשה כל מה שתואר לעיל משמש את המחבר בניטו פרס גלדוס רק כמשל או כאלגוריה למסרים שהוא רוצה להעביר לקוראים בני תקופתו. כפי שאולי קראתם כבר בתקציר מתוך גב הספר שהובא בראשית העמוד הזה, הספר נכתב בשנת 1876 – כשנתיים לאחר סיומה של הרפובליקה הספרדית הראשונה קצרת הימים (פברואר 1873 עד דצמבר 1874), והוא למעשה רומן פוליטי המתאר את השסע החברתי שנוצר בעקבות התנגשות של רעיונות הנאורות שחלחלו לערים הגדולות בספרד עם הקנאות הדתית שאפיינה את אנשי הפריפריה. נראה שגלדוס מבקש באמצעות העלילה שטווה להוקיע את השמרנות, הבורות, הקרתנות והקנאות הדתית של אנשי הפריפריה הספרדית, שמכל מיני מניעים אישיים או כאלה שמקורם בתפיסות חשוכות, מוכנים לדרדר את החברה הספרדית עד למצב של מלחמת אחים (שאכן תתרחש שישים שנה אחרי כתיבת הספר). גלדוס מתאר את אנשיה הפרובנציאלים של אורבחוסה כבורים ורכלנים שלמראית עין מקבלים את “הזר הנאור” בכבוד רב ובזרועות פתוחות, אך בפועל מתנכלים לו בכל דרך אפשרית. הוא גם מראה איך למרות השממה שבה הם חיים, אנשי אורבחוסה פיתחו גאוות יחידה שמתעלמת מהעובדות בשטח וגורמת להם לחשוב (בעזרת תעמולה של פרנסי העיירה) שמדובר במקום הטהור, היפה והטוב ביותר בספרד – מקום שהזר הנאור ממדריד עלול לטמא בדרך ההתנהגות שלו ובתפיסות הדתיות והפוליטיות שלו.

במובן הזה, לקורא המודרני שלא בקיא בהיסטוריה של ספרד, קצת קשה למצוא עניין במימד האלגורי של הספר (שהוא המימד המשמעותי שלו). אמנם ההערות המאלפות של המתרגם משה רון עוזרות להבין את הסאטירה הפוליטית והחברתית של גלדוס, אך בסופו של דבר הקורא הישראלי בן זמננו לא יכול לחוות את הסאטירה הזו כפי שחוו הקוראים הספרדים בני תקופתו של גלדוס. כשהמימד הסאטירי מתמוסס, העלילה נותרת די פשוטה ופשטנית; הדמויות בספר סובלות משטחיות מסוימת, ורובן מוצגות כמגוחכות וגרוטסקיות, חסרות כל מורכבות פסיכולוגית, ותפקידן העיקרי הוא להעביר את המסר הפוליטי-חברתי של המחבר.

לכן, נדמה לי ש”דוניה פרפקטה” עומד במבחן הזמן רק בצורה חלקית. אמנם מלחמות בין ערכים דתיים לערכים חילוניים עדיין קיימות בעולמנו, אבל האמצעים הסאטיריים שבהם משתמש גלדוס הם מעט ארכאים בעיניים של קוראים מהמאה ה-21 (ומי שקרא את “דון קיחוטה” לבטח שבע כבר מדמויות מגוחכות וגרוטסקיות שמתנהלות במרחב הספרדי). עם זאת, יש חשיבות (במיוחד לחובבי ההיסטוריה) לקיומם של תרגומים חדשים לספרות שהשפיעה על מקומות שונים בעולם, כי דרכה אפשר ללמוד על תרבויות שונות בתקופות שונות.

אז אם אתם חובבים אסקפיזם היסטורי כמוני, או מתעניינים בחברה הספרדית של שלהי המאה ה-19, “דוניה פרפקטה” הוא ספר בשבילכם – מהנה, משעשע לפרקים, ודי קל לקריאה (ביחס לקלאסיקות אחרות מהמאה ה-19). אם לא, אתם בהחלט יכולים לדלג עליו בלי לחוש ייסורי מצפון מיוחדים.

ציטוט נבחר:

בין שתי דלתות הזכוכית המוליכות אל הגן היה מתקן עשוי פליז, שאין צורך לתארו פרט לציון העובדה ששימש משען לתוכּי, אשר ישב לו שם, בכובד הראש וביישוב הדעת האופייניים לבני מינו, והתבונן בכול. קלסתר פניהם האירוני והקשה של התוכים, פלומתם הירוקה, קודוקדם הארגמני, מגפיהם הצהובים, ולבסוף מילות הלעג הצרודות שהם מפיקים – כל אלה משווים להם חזות מוזרה בין הרציני למגוחך. יש בהם איכשהו דבר-מה ממנהגם הנוקשה של דיפלומטים. לעתים הם דומים למוקיונים ותמיד הם מזכירים סוג מסוים של בריות יומרניות, שמרוב מאמץ להפגין עליונות, גולשות לתחום הקריקטורה.

על הספר ברשת:

רות אלמוג, הארץ

אריק גלסנר, 7 לילות של ידיעות אחרונות

 אסנת שגב, “אנשי הספר”

השאירו תגובה