ביקורת ספרים – נוער: “יומנה של לוכדת כרישים” מאת אורית ברגמן

מאת | 2014-01-20T13:28:23+00:00 20 בינואר 2014|קטגוריות: ילדים ונוער|Tags: , |6 תגובות

בקצרה (מתוך גב הספר):

יומנה של לוכדת כרישים מתאר קיץ סוער ורב תהפוכות בחייה של גל, שיוצאת לפענח את חידת העלמו של אביה. היא בורחת מביתה בירושלים ומצטרפת לצוות הצוללים במצפה התת ימי באילת, מחפשת קצה חוט לחקירתה. גל נלחמת על מעמדה כבת יחידה בחבורת בנים מנוסים ופוגשת את נמרוד, צוללן יהיר מקסים, שמקשה עליה במיוחד. היא לומדת להכיר את העולם המוזר והמופלא של החיים מתחת למים, מתיידדת עם חתול ים פצוע וצוללת בלב ים ללכוד כרישים. בהדרגה נחשפים פרטים מסיפורו של אביה והחקירה מובילה את גל לרגעי תסכול ומשברים – אבל לצד אלה היא זוכה לתובנות מרתקות ומשנות חיים.

יומנה של לוכדת כרישים, אורית ברגמן. הוצאת אסיה. 141 עמ’, 84 ש”ח.

על המחברת:

אורית ברגמן נולדה וגדלה בירושלים. היא מאיירת וכותבת ספרי ילדים עטורת פרסים, מרצה בבצלאל, ויוצרת עבור התיאטרון. עבודותיה הופיעו בתערוכות בארץ ובעולם. בין השאר זכתה בעיטור לשבח על שם בן יצחק מטעם מוזיאון ישראל, ובמדליית כסף מטעם אגודת המאיירים האמריקאית. בין ספריה ‘יומגדול עם צפרנגול’, ‘השיר של לולה’ ו’שבתאי מסכן’ וההצגות ‘מה קורה עם שבתאי’ ו’השיר של לולה’.

דעתי:

אני ממעט לכתוב על ספרי ילדים ונוער (למרות ששולחים לי לא מעט מהם) כי אני בור מוחלט בתחום. לא קראתי בתור ילד ונער, אין לי ילדים, אין לי אחים קטנים ואין לי שום משיכה מיוחדת לסוגה הספרותית הזו. אבל מידי פעם מגיע ספר שמסקרן אותי וגורם לי להתחיל לקרוא בו למרות הכל. כך קרה עם “יומנה של לוכדת כרישים” של אורית ברגמן, שמשלב בין סיפורת לאיורים, והדפדוף בו גרם לי לחשוב שהוא יהיה ספר מושלם כדי לאזן בין “אידיוט” של דוסטוייבסקי שאני קורא כבר תקופה ארוכה לבין הביוגרפיה של מאו דזה דונג שאני קורא תקופה עוד יותר ארוכה.

“יומנה של לוכדת כרישים” מספר את סיפורה של גל, שבורחת מביתה בירושלים ונוסעת לעבוד בקיץ במצפה התת ימי באילת – מקום שהיא מכירה מגיל קטן כיוון שאביה עבד בו. אבל אביה של גל לא חי עם אמהּ ועם משפחתה כבר כמה שנים, ולמעשה היא נוסעת כדי לברר מה עלה בגורלו ומדוע הוא לא נמצא איתה בקשר מאז שהמשפחה עזבה את אילת. הסיפור מסופר בצורת יומן מנקודת מבטה של גל ומלוּוה באיורים שהיא כיביכול מאיירת כדי שתוכל לשתף מאוחר יותר אנשים נוספים (וכנראה בעיקר את אחותה הקטנה המכונה ‘עכברונת’).

 

היומן כתוב בשפה פשוטה, אך לא רדודה, ובמובן מסוים מדובר במלאכת מחשבת. קשה מאוד לשמור על טון שהוא מצד אחד לא מתיילד ושומר על משלב לשוני סביר, ומצד שני מובן וברור גם לילדים ובני נוער. מהמעט שבכל זאת קראתי בגבולות הז’אנר, התרשמתי שספרי ילדים נוטים לאמץ טון דידקטי מחד או טון ילדותי מאידך, ולכן אפשר להעריך את עבודתה של ברגמן שמצליחה ללכת בין הטיפות (דימוים הקשורים במים שזורים לכל אורך הספר וכך יהיה גם בביקורת הזו).

הסיפור עצמו בנוי לפי תבנית דיי קונבנציונלית של רומן התבגרות/חניכה (גל מתחילה כחסרת נסיון ולאט לאט צוברת מומחיות בתחומים השונים של העבודה במצפה) בשילוב עם מאפיינים של רומן בלשי (מה קרה לאבא של גל? מי גונב דגים בכל לילה מהמצפה?) וקורטוב קל של רומנטיקה תמימה (נמרוד שבתחילה מציק לגל הופך לחברהּ). אבל כמובן שאין בכך כל רע כשמדובר על ספר שמיועד לילדים בגילאי 10. עם זאת, העלילה הקונבנציונלית משמשת מצע להישג האמיתי של הספר והוא – עריכת היכרות לקוראים עם עולם המים על יצוריו השונים והמשונים. הפן הזה של הספר יכול להועיל גם לקוראים המבוגרים שמוזמנים להכיר מקרוב חתולי ים, דגי קיסר, תמנונים, אלמוגים, כרישים וכן את עבודת אנשי המצפה בכלל הכוללת צלילות במעמקי הים, טיפול בחיות פצועות וכמובן גם לכידת כרישים.

אין ספק שנדרש תחקיר משמעותי כדי לתאר את היצורים השונים וגם את חיי הצוללנים שעובדים במצפה. אני חייב להודות שבשלב מסוים פיקפקתי באמינות הסיפור (מה הסיכוי שנערה לוכדת כרישים ומטפלת בחתול ים פצוע?), אך באחרית הדבר מספרת אורית ברגמן שהיא עצמה אכן עברה את רוב הדברים המתוארים בספר בצורה זו או אחרת; היא עבדה בתור נערה בצוות הצוללים של המצפה התת ימי, למדה מה כל דג אוהב לאכול, שיננה את שמותיהם הלטיניים של הדגים, יצאה לים לאסוף אוכל לצבי ים, טיפלה בחתול ים פצוע ואפילו, כשמו של הספר, לכדה כרישה ביום ההולדת שלה (של אורית, לא של הכרישה). לצורך הכתיבה, כך היא מספרת, חזרה למצפה, ראיינה את אנשי צוות הצוללים, עקבה אחרי יום העבודה של המאכיל וביקרה בסירה שאיתה הפליגה כדי ללכוד כרישים. כל העבודה הזו ניכרת בהחלט בכתיבה ובעולם הסיפורי שיצרה.

אני לא חושב שצריך לבחון ספרות ילדים ונוער באספקט החינוכי שלה, אבל כיוון שפעמים רבות ההורים הם אלה שמחליטים אם לקנות או לא לקנות ספר מסוים, אולי כדאי לייחס לכך כמה משפטים. “יומנה של לוכדת כרישים” נמצא איפשהו באמצע הסקאלה שבין “מלמד התנהגות נאותה” ל”מוציא לתרבות רעה”. מצד אחד, יש בו אלמנטיים שלא נחשבים לחינוכיים במיוחד כמו בריחה מהבית, עבודה עם חיות מסוכנות והורות לא כל כך מתפקדת; ומצד שני הוא מלמד על לקיחת אחריות, מספק ידע על עולם החי, מכיל אלמנטיים פמיניסטיים (גל היא בחורה יחידה בין גברים והיא לעיתים מעמידה אותם על מקומם), עורך היכרות עם קשיים משפחתיים, והכי חשוב – מספק לקורא חוויה ספרותית בעולם שסביר להניח שהוא רחוק משלו. 

האיורים שמובאים בספר הם לכאורה פשוטים ובסיסיים יותר מהאיורים הצבעוניים והאגדתיים שאני מכיר מספרי ילדים, אבל הם מחזקים את האותנטיות של הסיפור שכיביכול נכתב ואויר על ידי גל עצמה. האיורים נראים כאילו צויירו בעט פיילוט כחול (כמו הים) וגם הטקסט עצמו מופיע בכחול (רק על עטיפת הספר ישנו איור צבעוני יותר של גל, אבל גם הוא בגווני כחול וירוק). בשלב זה כדאי להוסיף מידע שהופיע בקומניקט שנשלח עם הספר, ויכול אולי לשפוך אור על יצירתה של ברגמן. כך נכתב שם : “יומנה של לוכדת כרישים מתכתב בסגנונו עם ספריו של נחום גוטמן, דוד של אורית, איתו היא נהגה לצייר בילדותה וכמו כן, עם סיפור היעלמותו של סבה, כתריאל יפה, מפקד הסירה של כ”ג יורדי הסירה, עליו כתב גוטמן ספר”.

בורותי בתחום ספרות הילדים שהוזכרה לא מכבר, אינה מאפשרת לי לבחון את “יומנה של לוכדת כרישים” לעומת, למשל, “לובנגולו מלך זולו” של גוטמן, ואני בטוח שהשוואה כזאת יכולה להיות מעניינת מאוד. אבל אני יכול להגיד באופן לא מלומד בעליל, שהקריאה ב”יומנה של לוכדת כרישים” הייתה חוויה כיפית ואסקפיסטית עבורי, ואני מרגיש שאפילו השכלתי ממנה לא מעט.

הורים לילדים בגילאים המתאימים יכולים לנסות להראות את הספר לילדיהם ולתת להם לדפדף בו (בחנות או בספריה) כדי לראות אם הוא מסקרן אותם. אבל אם יש לכם בני נעורים שמתעניינים בכל הקשור בים/ צלילה/ דגים וכדומה, אל תהססו – קנו להם את הספר מיד ותנו להם לצלול בין דפיו. ההנאה מובטחת.

ציטוט נבחר:

הסיכויים להטלה של צבות בשבי קלושי, בטבע הן חוזרות תמיד לחוף שממנו בקעו כדי לחפור בחול גומה ולהטיל. לצבות בבריכה טבוע זיכרון של חוף חולי רחוק, שהיה המראה הראשון שראו. כמו שאני חלמתי שנים על החוף כאן, במצפה, הן מחכות ליום שבו יוכלו לשוב לחוף שלהן.

על הספר ברשת:

יותם שווימר, וואיינט

תרצה פלור, הארץ  

6 תגובות

  1. יותם שווימר 20 בינואר 2014 ב- 13:35 - Reply

    חותם על כל מילה, יופי של ספר. תודה, ירין!

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 20 בינואר 2014 ב- 16:53 - Reply

    הספר זיכה את אורית ברגמן בפרס דףדף לשנת תשע”ג.
    לנימוקי השופטים: http://www.dafdaf.co.il/Details.asp?MenuID=3&SubMenuID=110&PageID=2956
    נירה הראל

  3. MKatz@chromalloy.com 21 בינואר 2014 ב- 8:26 - Reply

    הי ירינצקה מאוד נהנתי מהביקורת ומהשטף של הכתיבה. מרגישים רצף וזרימה כאילו שהמילים יוצאים מהשרוול ולא היית צריך להתאמץ לכתוב למרות שזה ספר ילדים. גם הכנות על הקריאה בתקופת הילדות אינה מתחסדת. באמת יפה!!

    ממבקר את המבקר אבא Sent from my iPhone

  4. רקאני 31 באוגוסט 2016 ב- 13:45 - Reply

    האם הספר עובר מבחן בכדל?

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 7 ביוני 2017 ב- 23:39 - Reply

    מאוד נהנתי מהספר, האם יש ספר המשך?

השאירו תגובה