צ’כוב של הנפש

 

דבר ידוע הוא שגברים הם אחד מתחביבי העיקריים. גם כאשר הפופולאריות שלהם כמו בזמנים הללו אינה מרקיעה שחקים. על כן היה זה אך מובן מאליו שאקרא בספר הנושא את השם המושך: “ראיונות קצרים עם גברים נתעבים”. הכותרת מרמזת גם כי הוא משתייך לחומרי הקריאה החביבים עלי: מסמכים נוטפי משטמה כנגד האנושות (ללא הבדלי מגדר, חי, צומח או דומם). דיוויד פוסטר וואלאס מצטיין בהם במיוחד.

בראיה גסה אני נוטה לחלק את כותבי (וקוראי) הספרות לשניים: אלו המבקשים לעורר אמפתיה (ובהתאמה אלו המבקשים לצרוך אותה), ואלו המבקשים לעורר אי נוחות (ובהתאמה אלו המבקשים לאתגר את תפיסותיהם). אך דיוויד פוסטר וואלאס מוהל אלכוהול במשקאות אנרגיה מבלי להתחשב בכתובת האזהרה המופיעה על הפחית. וואלאס אינו מספק הקלות לקורא. הוא דורש מאמץ מבלי להציע ביטוח נגד נזקים.

יש לומר לפני הכל כי וואלאס אינו מתאים למי שנרתע מרגשות. לא מומלץ לתת אותו שי לחג למי ששומר על סטריליות ומידתיות בכל הנוגע לרגש. תמיד כשמתחילים עם רגשות משהו חייב להתלכלך. הרגש אצל וואלאס מוטח לפניך בגושי בשר מדממים בעת ארוחת ערב נינוחה לכאורה במחיצת המשפחה.

הסכנה ליפול אל עין הסערה גם היא אינה מאיימת עליו. וואלאס כותב כמי שעמד בה, ביתו ניתק והתעופף באוויר ובגדיו נתלשו ממנו. מעמדה זו הוא מוסיף וקורא תיגר במקום לתור אחר מקום מבטחים.

הוא מפרק מבנים עד להתפוררותם המוחלטת. הוא כותב כמי שחותר לדעת מה יצמח אחרי השואה הגרעינית. מה יצמח בלא צלחת פטרי או תרבית? לא מעניינות אותו סיטואציות דיאלוגיות. הוא מעמיד בספק מלכתחילה את האפשרות של אדם נוסף בחדר. הוא מעין צ’כוב של הנפש. וואלאס ממקם את הניכור כישות וזוהי הרמה המבנית הראשונה, שסביבה מתארגנת כל התפאורה. אי אפשר לפרוץ את גבולות הזרות. אין אפשרות לשכך את האחוז הבודד תמיד של הנפש.

וואלאס מדגים יפה על דמויותיו את האזהרה שגם ממנה היטבנו להתעלם, והיא להישמר מפני הפטישיזם של הרגש. כך מצאנו את עצמנו מולעטים תכניות מציאות וצוללים אל מציאות הסוגדת לסיפור האישי, מתמסרים מרצון לסחטנות בבלוטות הדמע. אחרי שהסקס כבר מזמן הפך לקלף מיקוח וגם האהבה נבזזה והפכה לכלי במשא ומתן בין מוכר לקונה, מה נותר לנו?

קל לקורא העברי להבין את הביקורת שבמרכז הספר בשל הקרבה לתרבות הצרכנית של ארצות הברית. החברה הישראלית הולכת בעקבות פטרוניתה, כיאה לכוכב החורג שהיא על הדגל הכחול-אדום-לבן של הפדרציה הראשונה במערב. אך לכל תבשיל הנרקח בישראל נוסף תבלין ההפרזה וככה הפכנו ל’מה שיותר פתטי יותר אותנטי’. ובזאת נקנתה לצרפתים הזכות לתבוע אותנו בהאג בגין פשעי תרבות, אם רק ירצו. או על אי ההבנה של המושג אותנטי.

וואלאס, מצויד במוח אנליטי מבריק ובצורך כפייתי, מצייר את מפת הדרכים של המיון והמחיקה. הוא מצייר את התנועה של המיפוי והבידוד; האבחון והקטלוג; הסריקה והסילוק. הוא מצייר את הפרדיגמה של הפסיכולוגיה בהתמודדותה עם הכאוטיות של הנפש. ולתוכה הוא משליך את אמות המוסר, את היחסים הבינאישיים, את העצמי בתוך המרחב הפנימי והחיצוני וכו’.

אין זה פלא שהספר הודפס בשלהי המאה ה-20 כשקרנה של הפסיכולוגיה הועמה ומעבר לאופק החלה לזרוח אחותה המוכחשת, הסוציולוגיה. זה מובן למרות ההתנערות של בוגרי החוג לסוציולוגיה והבוז הארוגנטי (המביך) המאוחר כלפי כל מה שמרמז על הקשר ביניהן. שני תחומי המחקר הללו במדעי החברה אשמים בתולדת אנשי ‘ההיקש המתבקש’, הכה לא חביבים עלי בלשון המעטה והמזיקים לאין שיעור.

בן הכלאיים הפגום שנולד מהזיווג הזה, כיאה לנישואין בתוך המשפחה, הוא הדור הנוכחי, הדור שלוקח כדורים נגד האימפוטנציה של המבוגרים, הדור שלא יודע לפתור לעצמו בעיות, הדור שהוא עצוב ואינו יודע למה.

וואלאס נחשב ממבקריה הרושפים ביותר של התרבות האמריקאית. הוא מתווך את האמריקאי המכוער בצורה בלתי מתחשבת ובזעם אישי. על כן זה מעט מאכזב למצוא שבסופו של דבר הוא דווקא זה שנפל קורבן לאחת מגניבות הדעת הגדולות שתפסו מקום מרכזי בה: הפסיכולוגיה. הפסיכולוגיה הפכה בתרבות המערב לתחליף דת בידי ההמון ובמתכונתה המאוחרת (לא מה שהתכוון פרויד) היא תופעת לוואי מובהקת של החברה הצרכנית. על כן שובר את הלב להיווכח עד כמה הוא עצמו נשבה בסופו של דבר בקסם הרעיון של הריפוי והתיקון. דווקא הוא שצורת הספרות שהוא כותב מייצגת עוויתות מרידה כלפי כל ניסיון של אילוף, שעושה רושם של מי שאינו מתקפל מול שום רעיון שגיווני או עכבות חברתיות.

אין בקובץ גברים נתעבים או נשים נתעבות, אלא גברים ונשים בעלי מעמסה רגשית כבדה המחפשים שותף למשא בצורה נואשת ובהזדקקות שאינה יודעת שובע. כדי להשיג אותו הם נאלצים לנקוט בתחבולות ערמומיות עד שהם חשים מיאוס עצמי ונתעבים בעיני הזולת.

אני מוכרחה להודות שהקריאה בספר ערערה אותי לחלוטין. וככה אני אוהבת את זה.
וואלאק, וואלאס, תודה.

ראיונות קצרים עם גברים נתעבים, דיוויד פוסטר וואלאס. מאנגלית: אלינוער ברגר. הוצאת הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים. 296 עמ’, 96 ש”ח.

***

שלי חן, 37. מפרסמת ביקורות ספרים במוסף ‘ספרים’ של עיתון ‘הארץ’. לפני כן, פרסמה ביקורות במדור ספרים של מגזין Timeout ובמוסף “תרבות” של מעריב, וכן כתבות בנושאי תרבות שונים. ב- 2005 פרסמה טור אישי שעסק בתפקידה כאם חד-הורית באתר NRG.
פרסמה שירים בכתב העת ‘הבה להבא’ בעריכת עודד כרמלי.