ביקורת אורחת: דורית קידר על “כל סיפור הוא חתול פתאום” מאת גבריאלה אביגור-רותם

דהירה בנתיב פירורי החיים

לכל סיפור יש 9 נשמות פותחת ואומרת גבריאלה אביגור-רותם ומיד היא מתחילה להתרוצץ ולשעוט, לרקום ולטוות קורים בין חיים למתים, בין ילדים להורים, בין איש לאישה, בין המדינה לתושביה.

מעגל החיים ומעגל המוות אחד הוא. אף סיפור אינו תם בשל המוות, ולהיפך. המתים, ו/או “הטמונים”, כהגדרת הסופרת – ממשיכים להתל באלו החיים בקושי, מתוך קברם. “יש לאל ידם לאבק מבור קברם עננה רעילה… ידם השקופה מורטת בבגדי החיים-אחריהם, כדי לא לתת להם מנוחה” (12). מגדילה לעשות קלרה שחיכתה שלושה שבועות בקירור כדי שמשפחתה תיאסף ותגיע ללוויה שלה. ובינתיים – מה היא יכולה לעשות עכשיו כשהיא “שוכבת על גבה ומתפוררת לאיטה“, שואלת הבת היושבת על המצבה וקובעת: ” אין אין אין כמו להרגיז בני משפחה וקרובים קרושים במלח וכבושים במוסכמות“(17).

אביגור-רותם חוצבת אל מתחת לעור האדמה ועמוק אל מתחת לעורם של בני האנוש. הזוגיות בשני המישורים היא אפורה, כואבת ומלנכולית ו”האהבה, כמו פילם ישן, נשרפת באור חזק מדי” (211). הסיפור מתפצל בין בית שבו “אד כבד של לא מדברים על זה היה תלוי מעל לרוב העניינים” (82) לבית שבו: “עוד לא המציאו שום מכשיר שיהפוך אותך לרזה ויפה כמו שהיית” (59) אומר הוא לה, לרעייתו, (כאילו כלום) – ואין לאן לפנות באותו חלל משותף אלא אל חמימותה של פרווה מלטפת של שונרא החתול, כדי שינחם וירכך וירגיע במצבים בהם “אני מרגישה את אי אהבתו על עורי כמו נייר שיוף ארבע” (60). גם את הקורא מנחם החתול… כל חתול המסתובב לו בין הדפים, החדרים, המצבות – כשהוא מספק אוויר לנשימה – אתנחתא.

הסיפורים דוהרים בריתמוס מהפנט דרך נתיב פירורי החיים. באותו שביל מהלכים להם גם המתים מגוש אלף חלקה אחת. בני משפחה, קרובים-רחוקים וגם זרים – לכולם יש מה להגיד, מעט להחציף והרבה להקציף. הרכילות היא “סם החיים”. הרכילות מחברת בין כל בר מינן לרעהו ומקשרת בין אלו שחיים, חיים למחצה והלא חיים, ואין אלא להסכים ש”השיאים הטובים והשיאים הרעים של החיים נקטמים בשלל טקסים ומעשים“(181).

עלילות – פנורמה של עלילות הולכות ותופחות ומתפתחות באופן אסוציאטיבי, מדלגות מזווית ראייה של זה לזה. ו”הוא“, מספרת אביגדור–רותם: “מלחים סיפור לסיפור בצחוק רם, משתלט על המרחב הקולי, מותיר לי רק להנהן בחן ולחייך“(118). וכך בדיוק חש הקורא הרודף ועוקב אחר הנרטיבים, מתפלא, עוצר את נשמתו ומשתומם – כאילו רואה הוא את הסופרת יורקת אש מפיה.

 3 ציטוטים:

  • “אבל הלב באמת נמצא בגרון. זה המקום שממנו יוצאות המילים ופורצת הצעקה, זה המקום שממנו מתחילים לבכות וגם המקום הנחנק כשרע-מדי–לבכות” (82).
  • “ילדים לגדל זה כמו ללעוס ברזל” (95).
  • “תרקדי כי הקצב הזה הופך בך את הדם לשמפניה” (52).

 

כל סיפור הוא חתול פתאום, גבריאל אביגור-רותם. הוצאת כנרת-זמורה-ביתן. 349 עמ’, 94 ש”ח.

***

דורית קידר היא יהודי(ה) נודד(ת) נוסח המילניום השלישי. היא נודדת וכותבת, כותבת ונודדת. קידר בעלת תואר שני במדעי הדתות מאוניברסיטת תל אביב. התמחתה בלימודיה במאגיה ובכישוף בתרבות היהודית ובתרבויות אחרות בדרום אמריקה, סיביר, המזרח הרחוק ועוד. ספרה השני “כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית” יצא לאור בימים אלה. 

ספרה הראשון: “לילית: שדה בעלת הפרעת אישיות גבולית – 1000 שנים ראשונות של לילית היהודית” הוא ספר מחקר המתחקה אחר דמותה של השדה לילית המחלחלת לאיטה ליהדות במילניום הראשון. (הספר תורגם גם הוא לאנגלית ונמכר באמזון בגרסת קינדל)

שפע אינפורמציה על  השדה לילית ניתן למצוא כאן.

לכניסה לעמוד הפייסבוק של “כומיש בת מחלפתא” לחצו כאן

One Comment

  1. zhhu afk 28 במרץ 2014 ב- 21:08 - Reply

    אין עליה. מספר אחת. כל ספר: יצירה-יצירה

השאירו תגובה