השאלון עם ענת לב-אדלר

 1) מהו הספר האהוב עלייך?

מאדאם בובארי של גוסטב פלוברמאדאם בובארי לא הייתה האישה הראשונה בהיסטוריה או בספרות שבגדה בבעלה, אבל היא הייתה הראשונה שרצה לספר לחבר’ה מעל גבי העיתון. יותר נכון, עשה זאת במקומה ההוגה שלה, גוסטב פלובר, שפרסם את סיפור הניאוף בהמשכים בצרפת של 1857 והואשם בפגיעה במוסר החברתי. אמה בובארי היא אישה תוססת וסוערת, הנקלעת לחיי כפר שוממים וכל חטאה הוא כמיהתה לתשוקה ולריגושים. הזוגיות היגעה שהיא מנהלת עם שארל, הרופא הכפרי המשעמם כפרוסת לחם אחיד,  גורמת לה לעשות מעשה חריג למאה ה-19 ולחפש אהבה מחוץ למסגרת הנישואים (אגב, בספרות, כמו בחיים: כשנשים בוגדות הן מתאהבות. כשגברים בוגדים הם מזיינים). אמה הקדחתנית מתאהבת פעמיים  –  פעם בצעיר סוחף בשם ליאון ולאחר מכן באציל הרומנטי רודולף, אולם אף אחד מהם לא אוהב אותה יותר משארל, בעלה, ובסופו של דבר לבה נשבר והיא מאבדת את שפיותה ואת כל אשר השיגה בחייה. וכמובן, מותירה אותנו עם השאלה, ששואלת גם יעל, גיבורת הרומן שלי “כותבת ומוחקת אהבה” – האם מי שאוהב אותך הכי הרבה הוא גם זה שאוהב אותך הכי הרבה זמן?

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

קשה לי להחליט ולכן אבחר בשני ספרי ילדות מכוננים מבחינתי: שרה גיבורת ניל”י של דבורה עומר ובילבי של אסטריד לינדגרן.

מבילבי למדתי לעשות מה שאני אוהבת, מתי שאני אוהבת ואיך שאני אוהבת בלי להתחשב במוסרנות כובלת (משפט ששאלתי ממכתב נפלא שכתבה אמא של שדרן הרדיו בועז כהן ושפורסם בבלוג שלו) ובלי להתעניין במה יחשבו עלי ומה ידברו עלי. והאמינו לי – זה קשה, בעיקר כאשר מגיעים, כמוני, ממשפחה עיראקית שבה המשפט הראשון שהתינוק לומד אחרי שהוא יודע למלמל “קובה במיה” זה “ומה יגידו השכנים?”. שלא יגידו, שיתעסקו בעניינים שלהם.

האשה השנייה שלימדה אותי שאני יכולה לעשות הכל היא שרה גיבורת ניל”י, חברת המחתרת המיתולוגית מזיכרון יעקב, שהגדירה מחדש את המונחים אידיאולוגיה, אומץ לב, ייעוד, מסירות, רומנטיקה, תשוקה. “שרה גיבורת ניל”י” היה הספר הראשון שחשף אותי לנשים חזקות מהחיים, בימים בהם נהגו להתמסר לאידיאלים של אהבת בשרים ואהבת הארץ באותה עוצמת מחוייבות. עותק נעוריי המוכתם על שדרתו הפרומה שוכן בכוננית הספרים החשובים בסלון ובעקביות עיוורת אני משדלת את ילדיי לצלול לתוכו, בינתיים ללא הצלחה. התיאור בסוף הספר, של שרה אהרונסון יורה בעצמה באמבטיה, הדיר שינה מעיני שנים רבות. לדעתי פשוט קראתי אותו בגיל צעיר מדי. המתעדת של אהרונסון, דבורה עומר, הייתה פנס הקסם של ילדותי והיא שמילאה ביד מיומנת את ארגז הזכרונות הקולקטיביים של כולנו. אני זוכרת את עצמי הולכת לספרייה וחוזרת תמיד עם שני ספרים – אחד מהם היה חייב להיות של דבורה עומר. באחרונה, כאשר ראה אור רומן הביכורים שלי , פנתה אלי בפייסבוק בתה של עומר, טלי, וכתבה ששמעה שהרומן טוב ושהיא רוצה לקרוא אותו. התרגשתי עד דמעות. זו הייתה אחת המחמאות המשמעותיות שקיבלתי כסופרת של רומן ביכורים. הרגשתי כאילו דבורה עומר בעצמה קורצת לי מהשמיים כאומרת: “ההשקעה השתלמה”.

 

3) מה הספר האחרון שקראת?

על רקע רומנטי” של העיתונאית מרים קוץ, שראה אור בדיוק לפני שנה בהוצאת “ידיעות ספרים”. קוץ, שכל מי שמכיר בכלל קורא לה מיצ’, הייתה שנים רבות העורכת שלי בזמנים מודרנים ואני אוהבת מאוד את כתיבתה השנונה. כאשר פרסמה את רומן הביכורים שלה הייתי אני בשיא הכתיבה של הרומן שלי והתנזרתי לחלוטין מקריאה. בשבוע שבו יצא הרומן שלי לחנויות, הרגשתי כאילו אני יוצאת לחופש הגדול, וחזרתי לקרוא באובססיביות מטורפת. וכפי שהבטחתי למיצ’, הספר שלה היה בראש הערימה. סיפור כתוב היטב, שנע במיומנות על ציר הזמן והחיים, ומשיט לאורכו ולרוחבו את הגיבורה שלו, מימי, מטפלת זוגית שמחפשת את עצמה בסבך אהבותיה וזיכרונותיה. היה לי כיף להתענג על הכתיבה של מיצ’, ולזהות את טביעות הנפש שלה בין השורות.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

לאכול, להתפלל, לאהוב” של אליזבת גילברט. מהדהרה הקולקטיבית בעקבותיו פרשתי כאשר הגיבורה עוד התפתלה על למברטה  בסימטאות רומא. לאינדונזיה ולהודו היא כבר המשיכה בלעדיי. ספר המסע של אליזבת גילברט התגלה כמשא כבד ומיותר, שיעמומון פסאודו פמיניסטי במסווה של רומן הרפתקני ומכונן. רק השבוע עוד התווכחתי עם חברתי, ד”ר רונית נשר ומי שהייתה היועצת הפסיכולוגית של הרומן שלי, על כך שאני לא מבינה מה הרעש סביב ספר המסע הזה. נכון שעם הצלחה לא מתווכחים ושמדובר ברב מכר עולמי שעובד לסרט הוליוודי וגרם למיליוני נשים בעולם להזדהות עם הגיבורה שלו, המחפשת את עצמה, אבל אני, במהלך הקריאה, חיפשתי בעיקר תירוץ לסגור את הספר ולחזור לקרוא משהו שירגש אותי ולא ייראה כאילו נכתב לפי נוסחה של רב מכר שמוכרח להצליח. ההרפתקה המיותרת באמת הייתה כאשר נכנעתי לזרם והלכתי משום מה לצפות בסרט. מודה בהכנעה: הספר היה הרבה יותר טוב.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

ספינות הלב” של בנואט גרול. רומן חכם, סוחף, רגיש, כתוב היטב, אינטליגנטי וארוטי במידה שווה, שאינו מקפח אף אחד מחוקי הז’אנר, ואף משדרג אותו לדרגת אמנות של ממש, בזכות שפה ציורית אך צולפת, וסיפור שבמרכזו זכותה של האישה על חייה, גופה, תשוקותיה, והגשמת חלומותיה, גם במחיר של סיכון חיי הזוגיות.

גרול, סופרת בועטת בשנות ה-90 לחייה, הייתה בעבר עיתונאית דעתנית והיא מהפמיניסטיות הידועות בצרפת, כזו שאינו חוסכת שבט לשונה מאיש, אבל אל תניחו לעובדה הזו להפריע לכן לצלול אל תוך דפי הרומן המענג שכתבה. להיפך. ברגישות ובווירטואוזיות היא פורשת רשת וחושפת את סיפור אהבתם הטוטאלי, רב השנים ורב השכבות של ז’ורז’, נערה פריזאית חוכמולוגית, שהופכת במהלך העלילה לאישה בשלה, סוערת ומורכבת, ושל גווין, אמנם דייג פשוט מברטאן, אבל מתברר שרק הוא מצליח להזיז את העדשה שמתחת לקומות המזרנים עליהם שרועים חייה. הרומן מתאר את יחסיהם רוויי התשוקה האסורה והמימוש הסוחף, במהלך כל שנות חייהם – מנערות ועד זקנה – והוא כואב, מטלטל, חושפני ואותנטי כל כך (ואכן, מבוסס על סיפורם האמיתי) עד שאני חוזרת וקוראת בו מדי פעם, וליבי ממהר בדיוק באותם מקומות, כאילו זו הפעם הראשונה…

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

בנואט גרול, המחברת של הספר שאני כל כך אוהבת – ספינות הלב. סופרת צרפתייה ועיתונאית פמיניסטית בת 90 שעדיין כותבת ובועטת במלוא הכוח. נכון שהיא כבר בת 91!!!! אבל כוחה עדיין במותניה. ספר חדש פרי עטה בשם “להיות אולימפיה דה-גוז“, ראה אור בימים אלה בצרפת, בו היא מביאה את סיפורה של אם חד הורית הנלחמת על זכויותיה, ואמצעי התקשורת רודפים אחרי גרול כדי לראיין אותה משל הייתה קרלה ברוני, בעוד היא מתרוצצת מאולפן לאולפן. גם אני הגשתי בקשה לראיין אותה. מקווה שאספיק.

7) ספר שנתן לך השראה?

כל ספרי השירה של לאה גולדברג, דליה רביקוביץ ואגי משעול. עולם שלם ומנצנץ של השראה ומושא הערצה וכמיהה. לשון נשית פיוטית ופתיינית, חמה וחושנית, לוחמנית ומתמסרת, חכמה ובלתי מתפשרת, מתנגנת, מתפתלת, מתמזגת, מהדהדת, מטלטלת, מכוננת, מכווננת.

8) ספר עיון מומלץ?

כוחו של הרגע הזה” מאת אקהרט טול הוא ספר ממדף ספרי העזרה העצמית, לכאורה ניו אייג’י על הדרך, אבל בפועל הוא מעין מדריך טכני בהיר וברור שמלמד איך לייצר רגיעה וכניסה למצב מדיטטיבי של מוח ריק, כל זאת בעזרת טכניקות פשוטות שכל אחד יכול לתרגל. אין ספרים רבים שיכולים לסייע לנו להישאר שפויים בעידן התזזיתי שלנו, במהלך החיים על המסלול המהיר כמו הספר הזה. המדריך מלמד שברגע שאתה בוחן את הרגע הזה בחייך, את מה שקורה ממש כרגע, כמעט תמיד אתה מגלה שהמצב שלך הוא טוב, שטוב לך, מה שגורם לנו להפסיק גם מהמירוץ הבלתי מובן אחרי האושר. המדריך גם עוזר לנו להשתחרר משני דברים שאנחנו לא יכולים להשפיע עליהם יותר: הכעס על העבר והפחד מפני העתיד. לכן ההתמקדות בכאן ועכשיו אליו מכוון הספר מאפשרת לנו להיות שלמים עם עצמנו ולפעול מתוך מקום רגוע ובטוח.

***

ענת לב-אדלר, סופרת, עיתונאית, עורכת, מרצה ומומחית בתחום הלייף סטייל. היא אחראית (כתיבה והוצאה לאור) לסדרת ספרי המתנה המצליחה בישראל (“ספרי המתנה של ענת לב-אדלר”), מפרסמת יומני תוכן להעצמה נשית (בשיתוף מיכל נגרין), כותבת בלוג קבוע באתר Xnet, ומשנת 1997 משמשת עורכת בכירה במדורי הפנאי של “ידיעות אחרונות”. לאחרונה יצא לאור ספר הביכורים שלה “כותבת ומוחקת אהבה” שבמרכזו מתמודדת יעל אלדר, עורכת בעיתון יומי, נשואה ואם לשניים, עם משבר גיל ארבעים  ומנסה להחזיר לעצמה את התשוקה לחיים: היא נסחפת לסיפור אהבה אסור – רומן עם יבואן יין נשוי ותאב תענוגות בשם דרור פלג, שאותו היא פוגשת בטיסה לניו יורק במסגרת סיקורה את שבוע האופנה עבור העיתון שבו היא עובדת. דרור מפרק לגורמים את חוקי המוסר שעליהם גדלה. הגיבורה נסחפת למסע של פירוק והרכבה, ובמסגרתו היא מתעמתת עם שאלות על מהי זוגיות ומהי אהבה, ועל טיב כוחה של שושלת נשית. 

רבים מנושאיו של הרומן הזה הם אוטוביוגרפיים ולקוחים מחייה של ענת. העלילה חושפת בצורה אמיצה גם את אחורי הקלעים של התקשורת בישראל על רקע השינויים המהירים המתחוללים בה.

One Comment

  1. לי עברון-ועקנין 31 באוגוסט 2013 ב- 6:59 - Reply

    תודה. אני לא זוכרת אם זה היה פרוסט עצמו או צד שלישי שאמר, שאת פרוסט הכול עניין ואת פלובר הכול שעמם; אבל יש שם במאדאם בובארי גם משהו עמוק יותר מן הכמיהה הרומנטית (שהיא עצמה עמוקה מאוד), איזה שעמום מן החיים הממשיים, ולא בכדי גם סצנת הגסיסה שלה כל כך איומה ובלתי נסבלת. אפילו לגסוס אי אפשר ‘כמו בספרים’, זה חייב להיות כל כך ממשי ופיזי וכפרי ובלתי נסבל.
    מסכימה מאוד לגבי בנואט גרול, פעם כתבתי ביקורת על ספינות הלב, לא זוכרת כבר אם למעריב או למקומון ירושלים, אבל אני זוכרת שנהניתי ממנו מאוד, והופתעתי תוך כדי קריאה לגלות בו ספר חכם ופמיניסטי.

השאירו תגובה