ביקורת ספרים: יומן חורף/ פול אוסטר

מאת | 2013-08-06T15:41:32+00:00 6 באוגוסט 2013|קטגוריות: פרוזה, פרוזה תרגום|Tags: , |13 תגובות

 בקצרה (מתוך גב הספר):

בשנתו ה-65 חוזר פול אוסטר אל צורת המֶמוּאר שבה התחיל את דרכו כפרואזיקון, המצאת הבדידות (תרגם משה רון, הספריה החדשה).

בסגנונו האלגנטי המוכר ובגילוי לב חושפני הוא מספר – בגוף שני – על ההתמודדות עם פגעי הזמן, על ההבנה ועל ההשלמה שבאות עם ההתבגרות.

הוא חוזר אל ילדותו, אל הוריו, אל שנות בחרותו, אל המעלות והמורדות בחייו האישיים והספרותיים, לרבות נישואיו הראשונים והשניים, מקצת חייו כסופר נודע ומסעותיו בעולם.

זהו סיפור אישי מאוד – משברים ושמחות, כאב ואושר – ועם זאת מזמין את הקורא למצוא בו גם את עצמו.

יומן חורף מאת פול אוסטר. תרגום: אברהם יבין. הוצאת עם עובד,  198 עמ’, 88 ש”ח. 

על המחבר:

פול אוסטר נולד ב-1947 בניוארק, ניו-ג’רסי, למד ספרות אנגלית וספרות משווה באוניברסיטת קולומביה ואחר-כך התגורר שנים אחדות בפריס וגם עבד זמן מה כמלח על סיפון מכלית נפט.

אוסטר נחשב לאחד הסופרים החיים החשובים בעולם וספריו הם רבי-מכר עולמיים. הוא קנה את שמו ביצירה “הטרילוגיה הניו-יורקית”  שביסס על דמותה השנויה במחלוקת של הצלמת סופי קאל, וכן ברומן “בארץ הדברים האחרונים”. כמו כן פרסם קובץ שירים “היעלמויות”, ספר זכרונות אוטוביוגרפי בשם “המצאת הבדידות” וקובץ מסות “אמנות הרעב”.

הוא נשוי לסופרת סירי הוסטוודט.

 

דעתי:

הכתיבה מתחילה בגוף, היא המוזיקה של הגוף, ואף שיש למילים משמעות, יכולה להיות להן לפעמים משמעות, המוזיקה של המילים – שם המשמעות מתחילה. אתה יושב ליד שולחן הכתיבה שלך כדי לכתוב את המילים, אבל בראשך אתה עדיין הולך, תמיד הולך, ומה שאתה שומע הוא המקצב של לבך, ההלמות של לבך. מנדלשטם: “מעניין כמה זוגות סנדלים בילה דנטה בשעה שכתב את ה’קומדיה’.” הכתיבה כצורה פחותה יותר של ריקוד.

(פול אוסטר, יומן חורף, עמוד 191)

פול אוסטר מזמין את הקורא לריקוד הפרטי שלו, הריקוד של שישים וארבע שנותיו על פני כדור הארץ או למעשה, הריקוד שהוא נאלץ לבטא בכלי העיקרי שעומד לרשותו (והנחות יותר לדידו)  – הכתיבה. ואם המוסיקה של המילים היא זו שמקנה את המשמעות הראשונית, אז לא בכדי הוא בחר לכתוב את האוטוביוגרפיה הקצרה שלו בגוף שני. הבחירה ה”מוסיקלית” הזו גורמת לקורא לחוש שהוא קורא ביוגרפיה אלטרנטיבית של חייו שלו; גם אם הוא עצמו לא חווה את החוויות המתוארות בה, הוא יכול לחוש את מקצב הלמות הלב של אוסטר, שהופך  למקצב הלמות הלב שלו.

“יומן חורף” מתאר את חייו של פול אוסטר באופן שונה מהמקובל בז’אנר הספרותי הקרוי “אוטוביוגרפיה”. מלבד השימוש בגוף שני שיוצר הזרה מסוימת בין הכותב לעצמו (כאילו מדובר בשני פנים של אותה אישיות שאחד מספר את ההיסטוריה של השני), אוסטר גם מפרק את חייו לגורמים שונים ומספר בקצרה את הביוגרפיה של כל אחד מהם. למשל – ההיסטוריה של כל המשקאות והמאכלים שהכניס לגופו או ההיסטוריה של כל הבתים והמעונות בהם גר בשנות חייו וסיפורים הקשורים במקומות האלה (21 בתים שונים). כך, על ידי התמקדות בחלקי הפאזל השונים ועל ידי דילוג ביניהם (או אולי ריקוד), הוא מצליח ליצור חוויה ספרותית מיוחדת, שלא הייתה יכולה להתקבל לו בחר באופן הכתיבה המקובל לתיאור ביוגרפי.

אולם לכתיבה הפרגמנטרית של אוסטר יש גם מחיר כיוון שלעיתים יכולה להיווצר תחושה אצל הקורא שהוא מציץ בחומר גולמי של יומנים, רשימות מצאי של אהבות, אכזבות, קרובי משפחה, מאכלים, מקומות בעולם או פציעות גופניות. כישרון הכתיבה של אוסטר מחפה לרוב על פוטנציאל השעמום שיכול לנבוע מהעידרו של נרטיב ברור, אבל לעיתים בכל זאת מתעוררת התחושה שאנו עדים לחיטוט פנימי אינסופי שמתאים יותר לספת הפסיכולוג מאשר לספר קריאה.

ובכל זאת, על אף הכתיבה הכמעט אסוציאטיבית של אוסטר, לא מדובר בטקסט פוסט-מודרני מתחכם ובלתי ניתן לקריאה. יש הגיון פנימי לכל חלק של הפאזל, וגם בין החלקים עצמם יש קשר שמובן דרך ההיכרות שנרקמת עם אישיותו של אוסטר לאורך הקריאה. למעשה, ההזדהות עם חייו של אוסטר, שבמידה מסויימת הם גם חיינו שלנו, היא זו שמאפשרת לנו להבין את ההגיון הפנימי של הסיפורים השונים ולקרוא את הספר באופן שוטף מבלי לחוש דיסאוריינטציה (ההזדהות היא כה גדולה, עד שכשקראתי על אדרת הדג הקטן שנתקעה בגרונו של אוסטר, חשתי במשך כמה שעות לאחר הקריאה שהיא תקועה גם בגרוני).

 

ואם בשטף הקריאה עסקינן, אני רוצה להתעכב על נושא שאני ממעט להתייחס אליו בביקורות שלי, בעיקר מפאת חוסר הבנה בתחום, והוא – התרגום. את הספר תרגם אברהם יבין, מתרגם עטור זכויות שאין בכוונתי לערער עליהן. ובכל זאת, הקריאה שלי נעצרה מספר פעמים לאורך הספר בגלל בחירות התרגום של יבין שבעיני היו תמוהות ובלטו מתוך הטקסט כג’ירפה בנתיבי איילון. בעיקר הפריעה לי בחירתו במבנה מסוים בעברית, שגם אם הוא נכון מבחינה לשונית, הוא קוטע את רצף הקריאה; במשפטים בית גדול יותר מן הקודם, בנוי בסגנון טיודור, תקוע במסוכן על פינת הבית שהתענית בו את עינויי ההתבגרות שלך….” או היאבקויות עם אביך, אירוע נדיר, מאחר שבנדיר היה בבית בשעות שהיית ער…” למשל, בחר המתרגם במילים “במסוכן” ו”בנדיר” במקום “באופן מסוכן” ו”לעיתים נדירות” שמקובלות יותר בעברית של ימינו. ספרתי 9 פעמים של שימוש בצורת הביטוי הזאת, ואלה היו 9 פעמים שהקריאה שלי הופרעה. מלבד זאת, היו עוד כמה בחירות תמוהות כמו במילה “שנף” במקום וניל (“גלידת שנף”) ובמילה “במענו” בכתיב חסר במקום “במעונו” (במעון שלו). כאמור, אין בכוונתי לזלזל בעבודתו של יבין, ואני בטוח שכל הבחירות שלו היו מכוונות ומושכלות, אבל לא יכולתי להתעלם מהעובדה שהבחירות האלה הפריעו לי בקריאה (למרות שמלבד ההפרעות האלה, התרגום הוא שוטף ומדויק).

ובחזרה לכתיבתו של אוסטר – “יומן חורף” הוא לכאורה ספר לאוהדי אוסטר או מעריציו האדוקים, אבל למעשה, אין כל צורך לקרוא מי מספריו של אוסטר בכדי להינות ממנו. כל שצריך הוא להיות יצור אנושי, אולי יצור אנושי מודרני שמכיר את תרבות המערב, ואת השאר תעשה כבר כתיבתו של אוסטר.

הסיפור של פול אוסטר, סליחה על הקלישאה, הוא הסיפור של כולנו – מלא באהבות, אכזבות, הצלחות, כשלונות, כאבים, שמחה, מוות, מסתורין, שעמום, חרדות ועוד ועוד. כשרון הכתיבה של אוסטר, לעומת זאת, הוא רק שלו, והוא הסיבה העיקרית לקרוא “יומן חורף”.

 

 

ציטוט נבחר:

אינך יכול לראות את עצמך. אתה יודע איך אתה נראה מפני שיש מראות ותצלומים, אבל בחוץ, כשאתה הולך בין אחיך בני האדם, אם ידידים ואם זרים או האהובים הקרובים מכולם, פניך סמויים מעיניך. אתה רואה חלקים אחרים של גופך, ידיים ורגליים, כפות ידיים ורגליים, כתפיים ופלג הגוף העליון, אבל רק מלפנים, שום דבר מצדך האחורי חוץ מאחורי רגליך אם אתה מסובב אותן, אבל לא את פניך, בשום אופן לא, ובסופו של דבר – לפחות כשמדובר בזולת – פניך הם מי שאתה, העובדה העיקרית של זהותך. בדכרונים אין תמונות של כפות ידיים ורגליים. אפילו אתה, שאתה כבר חי בתוך גופך שישים וארבע שנים, קרוב לוודאי שלא תוכל לזהות את כף רגלך בתצלום נפרד של כף הרגל הזאת, ובוודאי שלא את אוזנך, או את מרפקך או את אחת מעיניך בתצלום תקריב. כל אלה מוכרים לך טוב כל כך בהקשר השלם, אבל אלמוניים לגמרי כשהם נראים חלק-חלק. כולנו זרים לעצמנו, ואם יש לנו איזה מושג מה אנחנו, הרי זה רק מפני שאנחנו חיים בעיניהם של אחרים.

על הספר ברשת:

פרק ראשון מהספר, וואלה!

ג’יי רוברט לנון, הגארדיאן

מגן או’רורקי, ניו יורק טיימס

13 תגובות

  1. תמי 6 באוגוסט 2013 ב- 15:52 - Reply

    אהבתי את הג’ירפה 🙂 ואוהבת מאוד את פול אוסטר. תודה

    • yarinkat 6 באוגוסט 2013 ב- 15:56 - Reply

      תודה רבה תמי:!
      בתור מתרגמת, את מוזמנת גם לחלוק על דברי בנושא התרגום ולהעמיד אותי על טעותי:)

      • תמי 6 באוגוסט 2013 ב- 16:16 - Reply

        טעויות ודאי שלא. אבל כרגע זה ברמת ספוילר 😉 כי טרם קראתי את הספר. אוטוטו, אני מקווה

  2. יותם שווימר 7 באוגוסט 2013 ב- 8:13 - Reply

    תודה, ירין, על רשימה מעניינת ומעוררת מחשבה.

  3. לי עברון-ועקנין 7 באוגוסט 2013 ב- 11:44 - Reply

    וואו, זה נשמע ספר כל כך בשבילי! גם כי אני אוהבת את אוסטר (ספר האשליות שלו מאוד הסעיר אותי. וגם את האחרים אהבתי, כולל המצאת הבדידות, הוא פשוט הכי טרי בזיכרוני.) וגם כי אני אוהבת מאוד סוג כתיבה כמו שאתה מתאר, אוטוביוגרפי פרגמנטרי. תודה!
    ולגבי אברהם יבין, אני מנחשת שיש כאן עניין דידקטי – יש צורות שהן נכונות אבל לא בשימוש, וחבל שהן הולכות ונעלמות מן העברית. הבעיה שזה מזדקר מן הטקסט יותר מדי ועוצר את שטף הקריאה…

    • yarinkat 7 באוגוסט 2013 ב- 12:13 - Reply

      תודה לי, אני שמח שמדובר בספר שהוא על הנייר לרוחך.
      לגבי אברהם יבין, כנראה שאת צודקת, אבל אני חושב שזו בחירה שמתרגמים צריכים לעשות כל הזמן, בין הצורה הנכונה או המדוייקת יותר בעברית התקנית, לבין הצורה הנכונה והמדוייקת יותר מבחינת השפה הקיימת. במקרה הזה, פול אוסטר לא כותב בשפה ארכאית שיש צורך להשקיע למצוא חלופה מתאימה (קראתי כמה ספרים שלו באנגלית, והם לפעמים כתובים בשפה יותר פשוטה מאשר התרגום לעברית).

      יש ספר של לאה צבעוני (למעשה סדרת ספרים) שעוסק בחלקי המשפט בעברית, ושם היא דורשת ממתרגמים להיות נאמנים יותר לעברית ולא “לאנגלז” לעברית. למשל “בראשית ברא אלוהים” , כשהפועל עומד לפני הנושא, זו הצורה המועדפת בעברית, אבל כשמתרגמים משפות אחרות, לרוב הנושא יופיע קודם.

      רוצה לומר – למתרגמים יש אינסוף בחירות בכל רגע, ואברהם יבין בחר בצורה לגיטימית בחירה שמבחינתי הייתה בעייתית בקריאה.

      והנה ביקורונת שפרסמתי על הספר של לאה צבעוני באתר “גיבור תרבות” מתישהו

      http://korebasfarim.wordpress.com/2013/01/01/%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%91%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%9C%D7%90%D7%94-%D7%A6%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%99/

  4. לי עברון-ועקנין 11 באוגוסט 2013 ב- 11:30 - Reply

    תקן “מפאת חוסר הבנה” ל”מפאת צניעות” לאור דעתך המושכלת והמנומקת…

    • yarinkat 11 באוגוסט 2013 ב- 12:15 - Reply

      תודה תודה:)
      אבל אני כמובן לא יכול להתהדר בנוצות לא לי. אני לא מבין בתרגום, אבל אני “מבין” בקריאה, ולכן אם התרגום בעייתי לי כקורא, אני יכול להביע את דעתי בנושא. אבל אני כמובן לא יכול לבטל במחי יד את עבודתו של אברהם יבין.

      • לי עברון-ועקנין 11 באוגוסט 2013 ב- 12:28 - Reply

        חלילה מלעשות זאת, אני מעריכה אותו מאוד וגדלתי (גם מקצועית) על תרגומיו. אבל כמי שעוסקת בתחום כבר יותר מעשור, לטעמי אתה קולע לשיקולים הנכונים.

  5. לי עברון-ועקנין 22 באוגוסט 2013 ב- 20:02 - Reply

    עכשיו אני קוראת אותו (בהיקסמות ובעניין רב) ואני לא בטוחה שצדקתי לגבי הבחירות של המתרגם. נדמה לי שהן מוזיקליות יותר מדידקטיות, ומה שיפה שאף שיש מילים שצורמות ומפריעות (הייתה איזו פרצפציה לא מנוקדת שנתקעה לי בפרצוף, למשל), התחביר/השטף/המוזיקה – נהדר.

    • yarinkat 22 באוגוסט 2013 ב- 20:28 - Reply

      מצוין. אני שמח לגלות שנמיכות הקומה שהפגנתי הייתה במקומה:)
      כלומר, ידעתי שיש לאברהם יבין זכויות רבות, ואם אני מצאתי פגמים בתרגום שלו יש סיכוי שזו בעיה שנובעת מחוסר ההבנה שלי במלאכת התרגום ואי-יכולת להעריך את בחירותיו.

      • לי עברון-ועקנין 24 באוגוסט 2013 ב- 5:39 - Reply

        עדיין אני חושבת שאמרת דברים נכונים והיית ער לדברים נכונים.
        בסופו של דבר יש בכך מניירה – כאילו פגשנו את פול אוסטר לובש עוד כמה מניירות מלבד שלו עצמו. עוד איזה כובע, ואולי מקל עם גולה :))

השאירו תגובה