קלאסיקות במבחן הזמן: יוליסס/ ג’יימס ג’ויס

מאת | 2013-07-14T17:22:05+00:00 14 ביולי 2013|קטגוריות: קלאסיקות במבחן הזמן|Tags: , |16 תגובות

ברבות השנים ‘יוליסס’ של ג’יימס ג’ויס הפך לשם נרדף לספרות גבוהה שאף אחד לא באמת קרא. החלטתי לקחת על עצמי את המשימה (יש שיאמרו משימה בלתי אפשרית) לקרוא את הספר ולחזור ולדווח מהמקום שרק מעטים חזרו ממנו בחיים.

קודם כל נדרשתי לקרוא את האודיסאה של הומרוס, כיוון ש’יוליסס’ הוא למעשה מעין גירסה מודרנית/פארודית לסיפור של אודיסאוס (השם יוליסס הוא התרגום האנגלי לשם אודיסאוס). כשסיימתי, רכשתי גם את “המדריך ליוליסס” שכתבו חזי ועפר שלח (הוצאת מחברות לספרות), בתקווה שיהיה לי לעזר במסע אל עבר התופת.

לקח לי בערך שנה לקרוא את יוליסס. כל יום קראתי כמה עמודים ואחריהם עברתי לקרוא את הפירושים הרלוונטים במדריך של השלחים. ועכשיו כשחזרתי, אני יכול להגיד בלב שלם – אין סיבה אמיתית שתרגישו רע על כך שלא קראתם את יוליסס, ואולי אין סיבה אמיתית שתנסו לקרוא אותו.

הקריאה ביוליסס דומה לריצת מרתון. הריצה עצמה והאימונים המפרכים גורמים סבל, אבל השגת היעד יכולה לטעת באנשים מסוימים את התחושה שהמאמץ היה שווה את זה. ואכן, אפשר להפיק הנאה מסויימת מההיכרות עם הספר הזה ולחזור ולחקור אותו בלי סוף. מבחינה זו הוא דומה לטקסטים עתיקים כמו התנ”ך או הברית החדשה או כתביהם של הומרוס, דנטה ושייקספיר (שעם כולם הוא מתכתב בלי סוף).

אבל לפני שנגיע לניתוח הספרותי, כדאי לדעת קודם על מה בעצם מדובר. ובכן, “יוליסס” מתאר יום שלם בחייה של העיר דבלין, והיום הזה התרחש בתאריך ה- 16.06.1904 (ככל הנראה היום שבו חווה ג’ויס את המגע המיני המשמעותי הראשון שלו עם מי שתהיה לימים אשתו). שתי הדמויות המרכזיות בספר הן סטיבן דדאלוס (שהיה גיבורו של הספר הקודם של ג’ויס – דיוקן האמן כאיש צעיר) שהוא בעצם בן דמותו של ג’ויס הצעיר, וליאופולד בלום, הוא יוליסס – סוכן-נוסע שמוכר פרסומות, יהודי שלא על פי ההלכה (רק אביו יהודי) ובאופן כללי מעין “כל-אדם” או “שום-אדם” שמייצג את החיים המודרנים בעיר כמו דבלין.

הספר עוקב אחרי יומם של סטיבן ובלום עד שהם נפגשים לקראת הערב בקרבת בית זונות מקומי. אך המעקב לא נעשה באופן הספרותי המקובל, אלא באמצעות שימוש מגוון טכניקות ספרותיות ובראשן “זרם התודעה” המפורסם. בפרק הרביעי למשל, ששמו “קאליפסו”, בלום מתהלך לו ברחוב ובתוך התיאור של מה שהוא רואה מופיע משפט שמחקה את המחשבה שלו : “הנה מה-שמו יצא מן. מה שלומ? לא ראה. בקושי מכיר אותו טיפוס די משעמם”. זו דוגמה מוצלחת לשימוש בטכניקת “זרם התודעה” שכולנו יכולים להזדהות איתה, אבל ברוב המקרים בספר שבהם נעשה שימוש בטכניקה הזו, קשה מאד לחוש הזדהות או לגלות הבנה.

במובן מסוים, מה שנמצא במרכז הספר הם “הסגנון” ו”הצורה”. ג’ויס מציע ב’יוליסס’ מספר רב של סגנונות כתיבה (מלבד זרם התודעה קיים למשל פרק שלם שמסופר בצורת דיווח עיתונאי עם כותרות וגוף טקסט או פרק אחר שבנוי בצורת שאלות ותשובות) שלכל אחד מהם תפקיד וייעוד משלו. בנוסף, הוא השקיע מחשבה רבה בחלוקה הצורנית של הטקסט. בספר יש 18 פרקים כמספר האותיות באלף-בית האירי הקדום (בעוד באודיסאה היו 24 פרקים כמספר האותיות באלף-בית היווני); נקודה נוספת היא החלוקה של יוליסס לשלישות של פרקים (שמתקשר לשילוש הקדוש, ובכלל כל הספר מלא באיזכורים לספרה שלוש). כל שלישיית פרקים מתבססת על הפילוסופיה של הגל ולפיה הפרק הראשון מציג תזה, הפרק השני אנטי-תזה והפרק השלישי סינתזה.

כל הדברים הנ”ל מקנים ליוליסס עומק אמנותי ופילוסופי בלתי רגיל. הצרה היחידה שהם מוגשים בצורה בלתי קריאה ויוצרים חיץ בין הקורא לתכנים שג’ויס ביקש להעביר לו. יכול להיות שהספרות הייתה צריכה את ג’יימס ג’ויס שיסמן לה את נקודת הקיצון במעבר מרומנטיקה לריאליזם, כך שהסופרים והקוראים לא ינסו לחפש את ה”אמת האמנותית” באיזורים האלה. יש מי שעשה את זה בשבילם והראה שהתוצאה בלתי קריאה.

כתיבה של ספר כמו ‘יוליסס’ מצריכה יומרה רצינית, שלא לומר מגלומניה. ג’ויס כתב במודע ספר בלתי קריא ושזר בו אינסוף רמזים ואיזכורים אינטרטקסטואלים כדי להעסיק את מבקרי הספרות במשך שנים. הוא אף צוטט בנושא כשאמר : “שמתי בספר כל כך הרבה חידות, שהפרופסורים יהיו עסוקים במשך מאות שנים בפענוח כוונתי, וזו הדרך היחידה להבטיח לעצמי חיי נצח”. אין ספק שהוא הצליח בזה, כי מאז שיצא הספר ממשיכים לדון בו בלי סוף, בעיקר באקדמיות ברחבי העולם, אבל לא רק.

אבל מה לגבי הקורא הפשוט, ההדיוט? פה כבר קיימת בעיה. יש טענה שגורסת ששיר טוב נשמע מצוין גם על גיטרה אקוסטית, כשהוא עירום מכל העיבודים והתוספות. אני חושב ש’יוליסס’ לא עומד במבחן הזה. אם מורידים ממנו את כל הפירוטכניקה ספרותית, נשארים עם סיפור על שני אנשים בדבלין שלא עושים שום דבר מיוחד במשך יום אחד.  בשביל סיפור כזה אנחנו לא צריכים ספרות, מספיק לצלם יום בחיינו.

אז האם יוליסס עומד במבחן הזמן? כן ולא. הוא עומד במבחן הזמן, אולי יותר מכל קלאסיקה אחרת, כיוון שהוא עוסק בנושאים על-זמניים של חיי האדם ובד בבד מתקשר לעולם הדיגטלי, הקיברנטי וההיפר-לינקי שלנו בכך שהוא מלא בפרטים וקישורים אינסופיים למקומות אחרים. אבל מבחינה ספרותית הוא לא עומד במבחן הזמן. למען האמת אין פה קשר לזמן, הוא פשוט לא עומד במבחן הספרותי כיוון שאי אפשר לקרוא אותו בלי עזרה משמעותית (בין אם בשימוש בספרות עזר ובין אם בעזרת מרצים באוניברסיטה). יוליסס הוא ספר שיותר מעניין לדבר עליו מאשר לקרוא אותו. הוא מעין ‘אוורסט’ ספרותי. מקום שמעטים מגיעים אליו ומטפסים עליו, אבל כולם אוהבים להזכיר אותו בהקשרים שונים.

אני מקווה, בכל אופן, שהמסע האודיסאי שלי אל עבר יוליסס והחזרה לבלוג כדי לספר עליו, יעזרו לכם בפעם הבאה שתתקלו באנשים שמתרים בכם לקרוא בו או שמתנשאים מעליכם כיוון שלא קראתם אותו.

ציטוט נבחר:

חייו של כל אדם הם מצבור של ימים רבים, יום ועוד יום. אנחנו עוברים דרך עצמנו, פוגשים שודדים, רוחות, ענקים, זקנים, צעירים, רעיות, אלמנות, גיסים מגיסי-לב. אבל תמיד פוגשים את עצמנו.

על הספר ברשת:

 ערך ויקפדיה

דליה וירצברג-רופא, מגזין אימגו

רות אלמוג, הארץ

בועז כהן, הבלוג לונדון קולינג

16 תגובות

  1. אדמית פרא 14 ביולי 2013 ב- 22:29 - Reply

    תודה לך. סוף סוף מישהו שמסכים איתי שהמהומה מוגזמת מדי (ולי עוד אסור לומר את זה, אוי אוי אוי, דוקטורנטית לספרות… כותלי האקדמיה נרעדים) אני שמחה לגלות שגם ג’ויס עצמו שותף לדעה הזאת.

    • yarinkat 14 ביולי 2013 ב- 22:46 - Reply

      תודה אדמית:)

      כן. ג’ויס נתן לכל האקדמאים הזדמנות להתפלש בטקסט שלו עד אין קץ. אני חושב שיש ביוליסס קטעים יפים, והוא בלי ספק ספר עמוק שמתייחס לכל הטקסטים החשובים בתרבות המערב, אבל יש הבדל בין כל הדברים האלה לבין ספר מעניין, טוב ומהנה. לחוקרי ספרות או אנשים שמתעניינים בתחום ונהנים מההתפלשות יש סיבה לקרוא אותו והם יהנו ויפיקו תועלת. אבל כל השאר (שהם רוב הקוראים) לא צריכים להרגיש רע שהם לא קראו אותו ולא צריכים להרגיש דחף מיוחד לקרוא אותו. אפשר לעבור חיים שלמים גם בלי לקרוא את יוליסס (למרות שג’ויס טען בפני בת דודה שלו ש”אם יוליסס לא ראוי לקריאה, החיים לא ראויים לחיותם”. זו עוד אחת מהאמירות שגורמות לי לחשוב שצריך יומרה ומגלומניה מסוימת בשביל לכתוב ספר כזה).

  2. גלעד 15 ביולי 2013 ב- 2:28 - Reply

    קצת מזכיר את מה שחשבתי הספרות של סול בלו (מינוס העומק הפילוסופי והריפרורים לקלאסיקות) הגיגים אין קץ על סצינות שאפשר לתאר אותן בקצרה.

  3. ורה 15 ביולי 2013 ב- 10:37 - Reply

    לא קראתי את יוליסס, אבל קראתי את האומן כאיש צעיר של ג’ויס, וההתרשמות שלי הייתה אף יותר חמורה מזה. למעט קטע אחד מוצלח (דרשה של הכומר בפני ילדי בית הספר על הצפוי לנשמות החוטאות בגיהנום), פשוט לא הבנתי למה שמישהו ירצה לכתוב את הספר הזה, לא כל שכן לקרוא אותו. פשוט לא קורה בו כלום, לא מבחינה עלילתית וגם לא מבחינת עולמן הפנימי של הדמויות. הוא מרגיש ארוך פי כמה וכמה מאורכו האמיתי, מעיק ומיותר. נדרתי לעצמי לא לקרוא יותר את ג’ויס אף פעם, ואני שמחה לשמוע שההחלטה זוכה לגיבוי.

  4. לי עברון-ועקנין 15 ביולי 2013 ב- 12:23 - Reply

    “יוליסס הוא ספר שיותר מעניין לדבר עליו מאשר לקרוא אותו” – ניסוח קולע שמחזיק את לב הפוסט, אני חושבת.
    ונדמה לי שהחלק של מולי בלום קצת יותר קריא, לא? (אולי כי היא אמורה להיות פחות אינטליגנטית?).
    אני בקושי קראתי ג’ויס, הפתיחה של “דיוקנו של האמן” מדהימה בעיני ובכל זאת נשארתי שם בפתח ולא הסתערתי פנימה… אבל כל שאלת העיסוק בצורה, ולחגוג את הצורה באמנות, עולה מהפוסט שלך וזה מעניין, נדמה שעד גבול מסוים יש בזה משהו מרתק ומאוד מחזק את ערכה של האמנות כעולם בפני עצמו ולא רק מימזיס או סדרה של מוסכמות; אבל כשהגולם קם על יוצרו, כשהעיסוק הוא בצורה לשם הצורה, זה כבר בא על חשבון התוכן או הרגש או המהות. אומרים דברים דומים גם על טריסטרם שנדי של לורנס סטרן (שגם אותו משום מה לא קראתי במלואו… :)).

    • yarinkat 15 ביולי 2013 ב- 12:45 - Reply

      תודה לי (וגם לגלעד וורה שהגיבו קודם). יש לי את דיוקן האמן, אני בספק אם אקרא אותו בקרוב:). את הדבלינאים קראתי, דווקא הסיפורים שם קריאים, אבל לאו דווקא מעניינים במיוחד בלי הרקע המתאים.
      לא יודע אם הייתי אומר שמולי בלום קריא (כיוון שמדובר בבערך 50 עמודים שמורכבים מ-8 משפטים בלי סימני פיסוק), אבל הוא בהחלט יותר מובן. אחד הדברים החשובים שצריך להבין לגבי יוליסס, זה שדווקא מבחינת השפה שלו הוא לרוב דיי מובן. להבדיל מקלאסיקות אחרות שלפעמים יש מחסום של שפה (או של תרגום ארכאי), פה זו ממש לא הבעיה. הקושי הגדול הוא בחוסר היכולת של הקורא להבין על מה מדברים ואיפה הוא נמצא. זה דומה למצב שבו אתה מכיר את האותיות ויודע לקרוא אותן, אבל לא מבין את המילה שהן יוצרות ביחד. אז ביוליסס מבינים את רוב המילים והמשפטים מבחינת הבנת הנקרא, אבל לא מבינים על מה מדובר ואיפה נמצאים בדיוק.

      מבחינה פילוסופית כמובן אפשר להגיד שזו התחושה של האדם המודרני בערים בכלל, ובעיר משותקת כמו דבלין של ג’ויס בפרט. אבל זה שוב דיבור על הספר ולא דברים שהספר עצמו אומר.

      אני לא חושב שיוליסס הוא פיסת ספרות חסרת ערך, אבל הנקודה שלי הייתה שלא צריך להרגיש חובה לקרוא אותו. הרגשתי שאני כותב את ה”ביקורת” הזאת לעשרות האנשים שהכרתי (ובטח יש לפחות מאות כמוהם) שהרגישו צורך לקרוא את יוליסס אבל לא צלחו את העמודים הראשונים שלו, או קנו אותו והוא מעלה אבק בספרייתם כי הם מפחדים לגשת אליו. להם אני אומר, אתם ממש לא חייבים. הנה, אני קראתי וכתבתי לכם על מה זה ומה בדיוק הסיפור.

      מי שאוהב להתעמק בכל רזי הספרות ומעוניין לצאת למסע כמעט אקדמי שלאחריו הוא יוכל לחזור שוב ושוב אל הספר ולחקור אותו ולדון עליו, אני חושב שכדאי לו מאד לקרוא. יוליסס הוא אבן דרך חשובה בספרות, אבל זה לא אומר שחייבים לקרוא אותו.

      כשכתבתי עבודת סמינר על החיים הבידוריים ברפובליקת ויימאר, קראתי לא מעט על תנועת ה”דאדא”. זו תנועה מעניינת וחשובה שמתחה את גבולות האמנות, התרבות והפוליטיקה, אבל זה עדיין לא אומר שבאמת הקשבתי ל20 דקות של נאום בג’יבריש שמישהו מהם פרסם (ואפשר לשמוע באינטרנט). הייתה להם גם מסורת של להתעלל בקהל, למרוח להם דבק על הכסאות, לקלל את הקהל, לשפוך עליהם מים. באיזשהו מובן ג’ויס קצת מתקשר לכיוון הזה:)

      אז – יש חשיבות ספרותית ותרבותית ליוליסס, אבל זה לא אומר שכולם צריכים לקרוא אותו אם הם סובלים תוך כדי קריאה. אני עשיתי את זה בשבילם (ממש ישואי מצידי)

  5. […]  קלאסיקות במבחן הזמן: יוליסס מאת ג'יימס ג'וייס. […]

  6. […] אף שזו תהיה קלישאה שחוקה, "יוליסס", בעיניי הוא ספר בלתי קריא לחלוטין. ניסיתי לקרוא […]

  7. א 8 באוגוסט 2014 ב- 15:24 - Reply

    לאור קריאת התגובות כאן, אני מודה ומתוודה שכולם, כולל כולם, נשמעים מתנשאים מעל המחבר. אף לא אחד ראה לנכון להאשים את תרגומה של יעל רנן (או את הוצאת כתר), שלו הייתה אפילו מעצבת את זרמי התודעה בפונט איטלקי נטוי, ו/או מעבירה את הערותיה אל אינדקס בסוף הספר, הייתה פותרת את רוב בעיות הקורא (בכלל נדמה כי אנשים מקדשים יותר את אנשי האקדמיה מאשר את היוצרים עצמם). לפי התגובות כאן, נראה כי אף אחד אפילו לא ניסה לקרוא את הספר כיצירה ספרותית. נראה כי הרוב הגיעו לספר עם מטען וציפיות מוקדמות. “יוליסס” הוא יצירת מופת, ואני אומר את זה כאדם שאינו אקדמאי בתחום. אני גם אומר את זה אחרי שחזרתי אל עמודיו הראשונים של הספר, לאחר עיון ביצירת המקור באנגלית, והבנתי כיצד תרגומה הבעייתי של יעל רנן (בעיקר בתחום העיצוב הלשוני), העביר את האשמה של הקוראים אל ג’ויס. אינני מתרשם כלל מהביקורות החיוביות שהורעפו על תרגומה של יעל רנן בזמנו, שכן אנשים חויבו לציין לטובה את העובדה שאדם הקדיש את מירב זמנו (ואני ביניהם) לעצם מעשה התרגום. אך אינני מתבייש להגיד, שעל אף שתרגומו המילולי של יוליסס טוב מאוד, הוא דורש תיקונים ועיצוב מחדש.
    אני ממליץ לכל אחד כאן לקרוא מספר עמודים מהמקור באנגלית (ללא הערות), ואז לחזור לספר. כמו כן, אני ממליץ להוצאת “כתר” להוציא מהדורה מחודשת, עם עיצוב גרפי חדש לטקסט, כזה שיקל על הקורא להפריד בין התיאור והדיאלוגים, למחשבות זרם התודעה של הדמויות ולרפרנסים השונים בהם ג’ויס בוחר. אסכם בכך שאומר, ששפר עלינו מזלינו שישנם אמנים כדוגמת ג’ויס, שייקספיר, דנטה, עגנון, ס.יזהר ועוד מעטים וטובים, שאינם מתפשרים על הצורה וצנועים מספיק כדי לעמוד על כתפיהם של קודמיהם. אין זו אבחנה אקדמית, כי אם תובנת חיים בסיסית הדורשת מכל אדם להבין את מקומו האמיתי בעולם ולא להרגיש את תחושת חובתו של הסופר להגיש את יצירתו על מגש של כסף. ספרות טובה יכולה להיות זורמת, אך בד בבד, גם מאתגרת, ו”יוליסס” הוא דוגמה לכך.
    יוליסס של ג’ויס הוא בראש ובראשונה מחווה הומנית מאין כמותה לקיומו של האדם בעולם, וסגנונו הפואטי, הן בצורתו והן בסגנונו, מחזקים תחושה זו. כל הפלפולים האקדמאיים אשר מיוחסים לו לאחר מכן, הם משניים.

    אני מאחל לכולם קריאה נעימה, ומקווה כי תהנו מיצירת מופת זו, כשם שרבים וטובים (לא אקדמאים) נהנו ממנה.

  8. […] מרובם הגדול של הספרים האלה אני נהנה בדרך זו או אחרת, גם אם קשה לי להתחבר אליהם בקלות. למשל, קראתי את מלחמה ושלום, דון קיחוטה, מדאם בובארי, אידיוט, דוקטור ז'יוואגו, תמול שלשום או אפילו מחזות של שייקספיר, ורובם היו קשים עבורים לקריאה, לא הצטערתי שקראתי אותם. עם זאת, היו כמה ספרים שהתחלתי לקרוא והרגשתי שאני פשוט לא מבין כלום (לבושתי כי רבה). הנה שניים מהם (נמנעתי מלהזכיר את יוליסס הברור מאליו, וגם כתבתי עליו כאן בבלוג). […]

  9. סמדר אלוני 20 במאי 2015 ב- 18:01 - Reply

    נראה מעניין ואשמח לעוד חומר בנושא ,

  10. ירין כץ 16 ביוני 2016 ב- 16:23 - Reply

    פרסם את זה מחדש ב-קורא בספריםוהגיב:

    היום, ה-16.6, הוא יום בלום – היום בו מתרחשת עלילת הספר יוליסס מאת ג’יימס ג’ויס.
    לפני שלוש שנים יצאתי למסע של קריאה בספר, ואת התרשמותי כתבתי בפוסט הבא. כיוון שאני מניח שרובכם לא תטרחו לקרוא את הספר עצמו, אתם מוזמנים לקרוא את מה שכתבתי – זה הרבה יותר קצר וברור 🙂

    • סורינה לרנר 18 ביוני 2016 ב- 15:24 - Reply

      אכן התלבטתי אם להצטרף להקראות לציון יום בלום בארץ. החלטתי שלא כי זה נראה לי מעט… לא רציני ולא מטעמי יומרה ושחצנות ההפך! הכרותי עם יוליסס היתה באקדמיה, מכוח ההכרח ולא מרצון. ההנאה היתה מועטה אם בכלל, אבל עמדתי במשימה! מאז לא נגעתי בספר וסביר שגם לא אגע. מצחיק אותי כל פעם כאשר שיחה מתגלגלת ומגיעה ליוליס, תמיד יהיה מי שיאמר “כן בטח…. גויס טוען… מתכוון וכו'” ולא בטוח שהקורא אכן קרא, ולידו תמיד אבל תמיד יעמוד אחר שיאמר”… התחלתי אבל…” זה מזכיר את המערכון של הגשש ” קניתי אבל טרם הספיקותי לקרוא…”. בקיצור יוליסס הפך לסוג של בון טון! חלק מרשימת המאסט…

  11. […] יצאתי למסע קריאה ביוליסס וחזרתי לכתוב את התרשמותי – כאן […]

  12. אסתי חיים 17 ביוני 2016 ב- 1:30 - Reply

    קרא את “דבלינאים”, אם טרם קראת. 15 סיפורים קצרים שהם מופת לכתיבה מודרניסטית. חלק מהדמויות מופיעות כדמויות משנה גם ב”יוליסס”, וגם הם סיפורים אפיפאנים- רגע של התגלות נפשית, גם אם התגלות מינורית. בעקבותיה מתרחש שינוי פנימי. “דבלינאים”, בניגוד ל”יוליסס” אינו מגלומני או יומרני מיד אך פורץ דרך.

השאירו תגובה