כותרת המשנה של הספר “חידת הנוכחות” מאת אילן עמית היא “פרקים בעבודה פנימית”. אני רוצה לעשות ספויילר כבר מהתחלה: בספר אין עבודה פנימית. עמית לא מאמין בעבודה פנימית. אחרי שנים של תרגול בקבוצות רוחניות שונות (בעיקר לאור תורתו של איש הרוח הרוסי ג”א גורדייף) ואחרי ששימש בעצמו מורה רוחני לאנשים רבים, הגיע עמית למסקנה שאין חשיבות לתרגול הרוחני (בין אם מדובר במדיטציה, יוגה, טאי צ’י או תרגילי ההתבוננות הפנימית שניסח גורדייף). נכון יותר לומר, שאין חשיבות רוחנית לתרגול רוחני. התרגול יכול לשפר את חייכם, לחדד את מחשבתכם או לגרום לכם להרגיש יותר טוב. אבל לא תגיעו, לדברי עמית, מילימטר אחד רחוק יותר בחיפושכם אחר משמעות או אחר האמת.

ולמרות זאת, העיסוק בשורה התחתונה שאליה רומז עמית לאורך הספר, עושה לו עוול. “חידת הנוכחות” הוא אחד הספרים הרוחניים המשמעותיים ביותר שנתקלתי בהם, דווקא בגלל שהוא לא מספק תשובות נחרצות. בספרים רוחניים רבים נהוג לתאר שיטה כזאת או אחרת שמטרתה הסופית היא לשפר את חייכם. לא כך הדבר ב”חידת הנוכחות”. בשפה נהירה ומדוייקת מתעכב עמית על כמה מהנושאים הגדולים ביותר שהאנושות בכלל ותורות רוחניות בפרט עוסקים בהם משחר ההיסטוריה: “אהבה”, “אלוהים”, “סבל”, המוות, “אמת והתגלות” ועוד. לגבי כל נושא הוא מציג דעות, מיתוסים, פילוסופיות וסיפורים עממיים רלוונטיים ומשתמש בהם בעיקר כדי להציב סימני שאלה. ה”תשובה” של עמית לרוב סימני השאלה שהוא מעלה טמונה במושג החמקמק “נוכחות”. במובן מסוים, אנחנו כבר נוכחים בעולם כך שלא מדובר בפעולות מסוימות שיש צורך לעשות לשם הגעה לאותה נוכחות. אפשר לומר שהנוכחות היא משהו, מעין תחושה, שהחיים מזמנים לנו מידי פעם, וכל שיש לעשות הוא לשים לב אליה. שימת הלב לא תשנה אותנו ולא תהפוך את חיינו לטובים יותר בהכרח. היא אולי תאפשר לנו לצפות לרגע בשקט של הטבע או של הבריאה או של אלוהים, כמו ברגעים שאנחנו פתאום שמים לב לפרח שפורח או צופים בלידתו של הילד שלנו.  חיבור לרגע שאין לו שום משמעות מלבד העבודה שהוא חיבור לרגע.

בזמן קריאת הספר מתעוררות אמנם תהיות שונות לגבי הקביעות של עמית. גישתו אל החיים ואל הרוחניות למשל, קשורה בהיותו איש מבוגר, בעל משפחה ובעל נסיון חיים, שעבר לא מעט בחיים ובגיל 40 אף איבד את מאור עיניו. מצבו בחיים מאפשר לו לנקוט בגישה כמעט פאסיבית של “קבלת החיים כפי שהם” ולהתחבר לפנים הרוחניים הקיימים בתוך חיי היומיום הרגילים. אך אדם צעיר ממנו יתקשה יותר לדבוק בגישה רוחנית אשר כל עניינה הוא לקבל את הקיים, בלי לעבוד על עצמו ובלי לנסות להשתפר. לגישה הזו יש מעין פן “תבוסתני” שהוא אולי ראוי רוחנית, אך פוגע באמביציה ובשאפתנות. החברה האנושית לא הייתה מתקדמת אפילו במעט בתחומי המדע, הרפואה, הפילוסופיה והאמנות לולא האגו והשאפתנות של בני האדם. גם אם עמית לא מתכוון לכך במוצהר, הגישה שלו מציבה בעיות בפני קיום החברה האנושית, ולפיכך היא רלוונטים בעיקר לאנשים מבוגרים, או לפחות בוגרים המבוססים בחייהם.

כמובן שאפשר לבקר את עמית גם על מה שהוא מודה במוצהר – הוא בעיקר שואל שאלות ומציע מעט מאד תשובות. האם יש לנו את הפריבלגיה בעולם הכאוטי שלנו לקרוא ספרים רוחניים שמציעים לנו שאלות במקום תשובות?

לדעתי כן, ו”חידת הנוכחות” עושה זאת בצורה מעוררת השתאות. גם אם לפעמים קיים פיזור מסוים שאופף את הקריאה (שנובע ברובו מהעובדה שהספר למעשה מורכב מקטעים שאילן כתב בעבר ונערכו ע”י אבנר גליקליך לכדי ספר), “חידת הנוכחות” הוא ספר רוחני מרשים ביותר שלא מזנה את התחום כפי שקורה לא מעט בספרות הז’אנר.

*

כמה ימים אחרי שקיבלתי את הספר “חידת הנוכחות”, קראתי בעיתון שאילן עמית נפטר מאירוע מוחי פתאומי. הידיעה הזו הפכה את הקריאה למיוחדת עוד יותר, במיוחד בחלקים שעסקו במוות. תוך כדי קריאה הסתקרנתי מאד לדעת אם הוא שינה את דעתו לגבי הדברים שכתב, או שאולי אישש אותה? כך או כך, הוא ללא ספק השפיע רבות בחייו (ההקדמות המעניינות של המשוררת אגי משעול ושל אבנר גליקליך מעידות על כך) ואני בטוח שהוא ימשיך להשפיע גם עכשיו, אחרי מותו.

“חידת הנוכחות”, אם כן, הוא ספר חובה לכל אדם שמתעניין ברוחניות, בפילוסופיה, בדת או בעצם לכל מי שמתעניין בחיים עצמם.

מומלץ מאד.

_____________

חידת הנוכחות, אילן עמית. הוצאת עליית גג – ידיעות ספרים. 413 עמ’. 118 ש”ח.

ציטוט נבחר:

כאשר נודע לי על מותה הפתאומי והלא-צפוי של נעמה, אשתי הראשונה ואמן של בנותיי הגדולות יעל ואביטל, התבוננתי בתגובותיי המיידיות ובאלה שבאו בעקבותיהן. בתחילה הייתי כה מזועזע, שלא הייתי מסוגל באמת לתפוס מה קרה. הרגשתי כמו מי שמטפס במעלה הר וכל כולו שקוע במאמץ העלייה. הוא אינו מבחין שהגיע לפסגה – ופתאום נפרש לפניו נוף בלתי-צפוי, מופלא ורחב ידיים, והוא נותר מולו נדהם ודומם. הייתי אחוז תחושה של יראת כבוד אל מול המסתורין של החיים והמוות, שנגלו לי באופן כה מפתיע.

השלב הבא היה גם הוא בלתי-צפוי. מהר מאד השלמתי עם מותה הפתאומי של נעמה, שמתה מיתת נשיקה, כמו היה זה חלק בלתי-נפרד מהמהלך הטבעי של הדברים: נעמה הייתה בחיים, עכשיו היא מתה. כך גם אני, אילן עמית, הייתי חי, ועכשיו, בלי אזהרה או עם אזהרה מוקדמת, ייאמר עלי “הוא מת”. החיים ימשכו כאילו שום דבר מיוחד לא קרה. טולסטוי כותב, בנובלה מותו של איוואן איליץ’, שאנחנו חשים שביעות רצון עצמית וזחיחות דעת ביחס למותו של מישהו אחר: “מישהו אחר הוא זה שמת; לא אני”. אנחנו מכירים את ההיקש: כל בני אדם הם בני תמותה; סוקרטס הוא אדם; לכן סוקרטס בן תמותה. אבל, אומר טולסטוי בשם גיבורו: “זה נכון לגבי סוקרטס, אבל לא לגביי, איוואן איליץ’. האם סוקרטס היה ואניה כמוני, עם אמא ועם המטפלת?”

על הספר ברשת:

 עופר אדרת, הארץ 

פרק ראשון מהספר, Ynet