1) מהו הספר האהוב עלייך?

השנה אני מתלבט בין “מתחילים” של ריימונד קארבר לבין “בלשי הפרא” של רוברטו בולוניו. אבל אז עוקף אותי מימין “מלכוד 22” של ג’וזף הלר ואז משמאל מגיח “השטן ממוסקבה” של בולגקוב … טוב אני עוצר את המשחק כדורגל הזה (: אני אוהב את הצד של הקינה אצל קארבר, את התשוקה המתפרצת של בולוניו, ההומור של הלר ובולגקוב, אבל גם את הגיחוך של חיינו אצל צ’כוב. ויש גם סופרים שסיפורים שלהם לא עוזבים אותי כמו “הקריעה” של ברכה סרי, או “טנטל” של סמיר נקאש.

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

“והילד הזה הוא אני” של יהודה אטלס הוא יצירה נפלאה, כתבתי גם בזמנו מדוע – פה. וגם שירי הילדים המרים אצל חנוך לוין “הילדה חיותה רואה ממותה“. אני זוכר פעם אחת שאמרתי לאחד מבני משפחתי שאני “עני” והיו הרמות גבה. אבל לדעתי הילדים צריכים לשמוע בדיוק את ניפוץ החלום של חיינו כשהוא נסחף לחוף המום, הלום שמש, מלוח מדי וחסר בית.

3) מה הספר האחרון שקראת?         

“הבודהא מהפרברים” של חניף קוריישי. פשוט התחשק לחזור אליו, אחרי שקראתי את הביוגרפיה “להכיר את דיויד בואי” של מארק ספיץ. המוסיקה בכתיבה שלי משחקת תפקיד חשוב בהבנת תקופה. בואי וקוריישי גדלו באותה שכונה בלונדון. מאוחר יותר בואי גם הלחין את הפסקול של הסרט של קוריישי. קוריישי לעומת בואי נוגע בשאלות עמוקות של זהות, אך בו בזמן לועג גם לאפשרות לעמוד תחת הזהות ולייצר איזה מבנה ייחודי. המיניות גורמת לאובדן גבולות בלי קשר למוצא של הגיבורים. ובו בזמן אני ממש מאוהב בדרך בה קוריישי מדבר על השיער שלו, ועל השוני בין השערות שלו לבין אלו של הילדים הלונדונים. אני מרגיש גם ככה, בעיסוק בתוך השחורות הזאתי. אבל מאידך, אני גם מודה לגבולות של העיסוק בזהות, ומחפש יציאה החוצה למרחבים מגוחכים.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

“משחקי הרעב” של סוזן קולינס – אני פשוט שונא ספרים שאין להם סוף והם דורשים ממני לקרוא את ההמשך. אני מלמד כתיבה ואחד החוקים הבסיסיים שלימד אותנו אריסטו, הוא התחלה, אמצע וסוף. התחלה זהו החלק שאין לפניו כלום, האמצע זה החלק בין ההתחלה לבין הסוף. והסוף הוא החלק שאין אחריו כלום. בספרים המסחריים אין כבוד לאמנות. פשוט עוצרים את הספר ואומרים לילדים תקנו את הספר השני ותמשיכו לקרוא. למרות שאני שמח שקראתי את הספר והבנתי היכן עומדת התודעה של בני נוער היום בישראל ובעולם. הצלחתי אפילו לכתוב על כך בעיתון (הגדול בארץ) שבו אני מפרסם טורים מדי פעם.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

“עקוד” של אלברט סויסה. סופר מוכשר שכתב ספר אחד ומנחם פרי זיהה את הכישרון והוציאו לו אותו בהוצאה המכובדת של “הספריה החדשה” בשנת 1990. הספר כתוב בשפה הלכתית עשירה, אך גם מתכתבת עם שפת שבאה מלמטה. הוא ספר שמתאר את אלימות הילדים עד תום. אין רגע של שקט. הספר מבטא לדעתי את אחת הפסגות של הכתיבה המזרחית, שבאה לפרק את הכתיבה ההגמונית הקאנונית ולהביא קולות מודרים. סויסה מעולם לא כתב ספר נוסף. בפגישה שלי איתו, הוא דיבר על בעיות פרנסה. אבל זה הפסד גדול לספרות הישראלית, הייתי רוצה לקרוא עוד ספרים מהמקום הזה. נכון יש דורות חדשים בכתיבה אך המסתורין רק הולך וגדל משנה לשנה.

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

קשה לענות על השאלה הזאת, כי היא משתנה מפעם לפעם. אני מרגיש קרוב מאוד לפיליפ קיי דיק. ורק משתחרר לאחרונה מתקופה מאוד קארברית. העתיד דורס אותנו, וככל שהוא מועך את הגופות שלנו, אנו מוצאים את עצמנו שקועים בתהליך בריחה אל מחוזות אחרים. משהו במבנה מחשבה הזה, שהעיר או המגה-עיר לוקחות את הגיבורים עמוק לתוך יצריהם, החיבור הפנטסטי בין החברתי ובין האישי מושך אותי לתוך האבדון של הכותבים הללו.

7) ספר שנתן לך השראה?

“ימות החמה” של קוטזי, נתן לי השראה, גם בשל הכתיבה הקפדנית שלו, אך גם בשל המבנה הדוקומנטרי, של ארבע נשים שמספרות למי שעוסק בכתיבת ביוגרפיה על הסופר. הייתי בדיוק בחיפוש את מבנה לספר שאני עובד עליו והוא פתר לי את הבעיה. אוקצור, כשאתם רואים סופרים עוזבים את שולחן ההקלדה והולכים לחנות ספרים, דעו שהם לא הולכים לקרוא, אלא לחפש פתרונות אצל סופרים אחרים.

8)ספר עיון מומלץ?

“אפשרות שלישית לשירה” של קציעה עלון – ספר מתודולוגיה מרתק וחדשני, שלא מעט מההבנות שלו כלפי יצירת השירה, ניתנות לקריאה גם בתוך אמנות הפרוזה.

***

מתי שמואלוף, 40, סופר ומשורר, פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה. ספר השירה האחרון שלו “האסון מתחיל בארוחת עסקים” רואה אור בימים אלו בהוצאת “נהר ספרים” וניתן לרכישה בחנות העצמאית של אינדיבוק.

 שמואלוף ערך את כתבי העת: “הכיוון מזרח” (2006-2008); “סדק” (זוכרות, 2010); “מוסף שירי גרילה” בכתב העת “דקה” (2010); לרוחב (2012). שמואלוף היה שותף לעריכת אסופות כגון: “אדומה” (2007); “תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית” (עם עובד, 2007); “לצאת! אסופה נגד המלחמה בעזה ” (2009); “לא נעזוב” (2010); “שירון המהפכה” (2011) ו”עבודת גילוי” (2012).

בשנה הבאה יראה אור קובץ סיפוריו הראשון בהוצאת זמורה ביתן.

 מתי שמואלוף מקריא את “ישראל” (שיר המוקדש לאלן גינזברג) מתוך “האסון מתחיל בארוחת עסקים” כחלק מאירועי קבוצת “ערס פואטיקה“