ביקורת ספרים: יצר לב האדמה/ שהרה בלאו

מאת | 2013-05-19T16:30:44+00:00 19 במאי 2013|קטגוריות: פרוזה, פרוזה מקור|Tags: , |3 תגובות

בקצרה (מתוך גב הספר):

תלמה יודעת את כוח המילה ואת סוד האדמה. בעיצומו של גל חום נורא, החורך את רחובות העיר באמצע החורף, עולה בידה ליצור גולם. היא יוצרת אותו מתוך התיעוב שהיא רוחשת לתלמידותיה באולפנה, להוריה המנוכרים, לעצמה.

מתוך אהבתה הנכזבת, מתוך בדידותה ותשוקתה הלא ממומשת היא מצליחה לברוא גולם-גבר מושלם, כזה שנוצר לאהבה ולא לפורענות. אך פורענות מלווה את הגולם כפי שהצל מלווה את האור.

נוכחותו של הגולם פורעת את סדרי הטבע. פרחים פורחים שלא בעונתם, העונות עצמן משתבשות, הדים שכוחים מן העבר מתחילים להישמע. ורק תלמה יפה יותר ויותר.

 בספרה הראשון מפיחה שהרה בלאו רוח חיים באחד המיתוסים הגדולים של היהדות ובשפה רבת עוצמה וחושנית הופכת אותו ליצירה אינטימית. היא שואבת מאווירתו של הרומן הגותי ומלשון הרמז, הדרש והסוד כדי לזקק מהם, כאלכימאית, קול חדש, הנוגע בשורשיהם של יחסי הכוח בין גברים לנשים.

יצר לב האדמה הוא ספר הבוחן את עוצמתו של היצר ותוהה על מהותה של היצירה. זהו רומן מטלטל, על כוחן המכשף של מילים ליצור ולהשמיד ועל כוחה של האישה לברוא ולהרוס.

על המחבר:

שהרה בלאו נולדה ומתגוררת בבני ברק. בשנת 1999 יזמה את טקס יום השואה האלטרנטיבי בתל אביב, שמאז התפתח ונערך במקומות שונים בארץ. בהמשך עבדה כעיתונאית וכמגישת טלוויזיה. למדה היסטוריה ופסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן .

בלאו כתבה את המחזה “האחרונה” על זוג ניצולות שואה הרבות ביניהן מי תזכה לשרוד ולהישאר הניצולה האחרונה עלי אדמות, אשר הועלה ב-2003 בפסטיבל תיאטרון קצר.

בשנת 2007 פורסם ספר הביכורים שלה, “יצר לב האדמה”, העוסק באישה שיצרה לעצמה גולם דמוי גבר.

בשנת 2012 יצא לאור ספרה השני “נערות למופת”, העוסק בנערות באולפנה בבני ברק, העומדות להעלות מחזה המציג את סיפורן של התשעים ושלוש – סיפור שלא התרחש, אך זכה לפרסום כסיפור אמיתי, על תשעים ושלוש נערות חרדיות מ”בית יעקב” שהתאבדו כדי שלא להיאנס על ידי חיילים גרמנים בזמן השואה.

דעתי:

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי: אני קורא קודם יצירה מאוחרת של סופר ורק אחר כך את יצירתו המוקדמת יותר. כך קרה גם במקרה של שהרה בלאו – קודם קראתי את “נערות למופת” שיצא בשנה שעברה ורק עכשיו הגעתי ליצירת הביכורים שלה – “יצר לב האדמה”.  ניסיתי לחשוב האם יש לקריאה ההפוכה הזו משמעות כלשהי. אני חושב שבמקרה של בלאו זו דווקא הדרך הנכונה לקרוא את יצירותיה.  יש ביניהן קשר עמוק; אפשר לומר שחוה, דמות הנערה ב”נערות למופת”, היא בת דמותה הצעירה של תלמה, דמות האישה בת ה-30 בספר “יצר לב האדמה”. שתיהן מתקשות להתמודד עם העולם שבחוץ – החברה הדתית שמאלצת אותן להחניק את מאוויהן ויצריהן (והן גם משקרות בלי הרף); שתיהן מתחברות לנשים זקנות שעולמן התעצב בזמן השואה; ושתיהן כותבות את הסיפור בגוף שני (לפחות רוב הזמן), כאילו הן מדברות לעצמן ולא אל הקורא או אל הדמויות האחרות.

 

אבל “יצר לב האדמה” הוא ספר הרבה יותר אפל ומיזנטרופי מאשר “נערות למופת”. זהו רומן חושני, אבל לאו דווקא במובן המיני (אם כי יש בו גם מזה), אלא בעיקר במובן של שימוש והדגשה של החושים. הכתיבה של בלאו בספר הזה מתמקדת בפרטי הפרטים של החושים – סצינות שלמות של חיתוך אפרסקים או עגבניות מתארות את המגע, את הריח, את הצורה ואת הטעם, הרבה פעמים עד לזרא. אבל הגועל הזה שעולה למקרא התיאורים המפורטים הוא גועל מכוון. תלמה נגעלת מעצמה, נגעלת מבני האדם (אנחנו הקוראים ביניהם) וזו כנראה הסיבה שמביאה אותה לנסות ולברוא יצור מושלם – אחד כזה שיאפשר לה לגאול את עצמה מעצמה ומאיתנו. היצור הזה הוא הגולם – יצור מיתי בתרבות היהודית (ע”ע הגולם מפראג) שאמורים לברוא אותו בשעת צרה ואד הוק על מנת לחלץ את היהודים מהמשבר. הגיבורה של בלאו אכן בוחרת לברוא אותו כדי לפתור משבר, אבל המשבר הזה הוא אישי ואינו קשור לכלל החברה או העם היהודי. להיפך, הבריאה שלו רק פוגעת בחברה ובמיוחד בקרוביה של תלמה.

הקשר של תלמה עם החברה, עם המשפחה ועם הגולם הוא מרתק ושונה מאד בנוף הכתיבה הישראלי (ואולי אפילו העולמי). לאורך הספר יש כל הזמן מאבק בין הרצון של החברה להשיב את הסדר הטוב על כנו (אם איי פעם היה סדר טוב כזה), לבין הרצון של האינדיוודואלים להגשים את היצרים החייתיים שפועמים בהם. תלמה מאפשרת לנו לחוות באמצעותה את הפריצה של הגבולות החברתיים, העונג שבהגשמת המאוויים וגם המחיר שמשלמים בעבור העונג הזה.

והחוויה הזאת היא לא פשוטה והרבה פעמים מטרידה. בכלל, אווירת הספר כולו עויינת ומטרידה. זה כמו לעמוד בפתחו של הר געש פעיל – מרתק, אבל מחניק ומאיים להרוג. וזו בעצם הגדולה של הספר. הוא לא מתחנף ולא עושה נעים בגב. הוא מעביר אותנו חוויה מטרידה, אבל מעניינת ומלמדת. וכל זה באמצעות מילים, בדיוק בדרך שבה תלמה בוראת את הגולם הבעייתי שלה. למעשה יש פה מעין מהלך של בורג, כיוון שבלאו בוראת באמצעות מילים דמות, שבוראת גם היא יצור באמצעות מילים, ונראה שבסופו של כל המהלך הזה, הגלמים השונים קמים על יוצרם ולוקחים את העלילה למקומות אפלים ולא צפויים.  

אי אפשר כמובן שלא להתייחס לעובדה שמדובר בדמות נשית שיוצרת גולם (להבדיל מכל מסורות הבריאה שאני מכיר, כולל בריאת הגולם מפראג). המבט המגדרי הזה יוצר רבדים נוספים בספר. מצד אחד, כאמור מדובר באישה בוראת – הכוח האולטימטיבי. מצד שני, היא בוראת אותו לצרכים שיש שיגידו שהוכנסו לראשה על ידי החברה הגברית-פטריארכלית. היא למעשה רוצה חתן, בעל, כזה שיאהב אותה אבל גם שתוכל לשרת אותו ולהיות לו אישה למופת לפי כל החוקים המקובלים. אם היה כותב את הספר גבר, הטענה בדבר ייצוג נשי בעייתי הייתה מקבלת תוקף משמעותי יותר. אבל בלאו, בתור אישה, רשאית לכתוב את הדמות הנשית שלה מבלי שתתבקש לייצג משהו. תלמה לא מייצגת שום דבר. היא היא – דמות שיש לה רצונות ומשאלות לב משלה, שגם אם הוחדרו לראשה ע”י העולם הגברי שבו אני חיים, הם עדיין שלה, והופכים אותה לדמות הספרותית שהיא.

 

“יצר לב האדמה”, אם כן, הוא ספר לא פשוט ולא קל לעיכול, אבל בהחלט מעניין. הוא ייחודי בנוף הספרות הישראלי כי הוא לא עוסק באהבה, בקיבוץ, בעיר, בציונות ואפילו לא ממש בשואה ובדת (על אף שאלה נושאים מרכזיים בכתיבתה של בלאו ונוכחים גם ברקע של הספר הזה).  יש בו אפלה, מוות, שנאה וקדרות, אבל גם נשיות, ייצריות ותובנות פסיכולוגיות מעניינות. מי שאוהב סיפורים אפלים ודאי יהנה מהספר, אבל גם מי שלא, יוכל למצוא עניין ברבדים השונים של הסיפור שמאירים באור שונה את היחסים בין גברים לנשים, את היצרים, את הדת ואת המוסר. אני, בכל אופן, ממליץ על הספר וגם על פעילותה התרבותית של שהרה בלאו באופן כללי.

 

*) את הגילוי הנאות על היכרותי עם שהרה כתבתי כבר בביקורת על “נערות למופת”, אז מי שרוצה לקרוא מוזמן – כאן בפתיחה.

 

 

 

ציטוט נבחר:

כל אירוע משאיר עקבות, מותיר חותם בתוכך ומחוצה לך.

אלו שאנו מכנים “תווי פנים” הם לא יותר מאשר קבוצות שרירים וגידים, הממתנים בדריכות מתחת לעור על מנת לעצב עצמם כתגובה על הדברים שעוללנו או שאחרים עוללו לנו. הכול נצרב שם, בפנינו המרושתות בעקבות הקשוחים והגסים האלה, בפנינו הבוגדניות, הפרוצות, המוכרות אותנו בזול, פנינו מעבירות-המידע-לזרים. הצצה אחת בפני-האדם שלנו, והכול נחשף. איננו יכולים לשלוט בדרך בה יעוצבו פנינו. פלא שהן מתבלות מהר כל כך? אין מדובר בהזדקנות הפנים, כפי שיטענו נשות התמרוקים ומומחי הפרכוס. מדובר בתגובת השרירים על מה שנרשם בתוך הנפש, לכוח הכבידה אין כל קשר לכך, העיניים שראו מה שלא נודע להן יגיבו בצניחה זערורית של העפעף, החוטם שהריח את זיעת הפחד ילך ויתארך, תנוכי האוזניים ששמעו את מה שאסור היה לשמוע ינטפו כלפי מטה כמו פירורי ביצה במרק, הלסתות ששריריהן התהדקו בזעם ילכו וייעשו כלביות יותר ויותר. התוצאה תעורר לרוב אימה ורחמים גם יחד… הפרצוף האנושי הוא כמפת דרכים החרושה מסלולים סודיים החשופים לכול. יום יבוא והכול ילבשו בגדים גם על פניהם. כרגע הם מסתפקים במסכות. המסכה שלי היא המכוערת מכולן.

על הספר ברשת:

יוכי ברנדס, מעריב

אריאל לווינסון, וואלה!

אלי אשד, מגזין אימגו

3 תגובות

  1. […] גולם נקבה). נזכרתי באותו גולם שבראה לה שהרה בלאו ב"יצר לב האדמה" ורציתי גם כאן לחוות יצריות, מיניות ותאווה אבל […]

  2. […] היא סופרת ישראלית שמה שהרה בלאו, כתבה שני ספרים הראשון 'יצר לב האדמה' הצליח לגעת בי. האמת היא שאני מכיר די הרבה סופרים, רובם […]

השאירו תגובה