קלאסיקות במבחן הזמן: בין שתי ערים/ צ’ארלס דיקנס

מאת | 2013-02-04T20:00:15+00:00 4 בפברואר 2013|קטגוריות: קלאסיקות במבחן הזמן|Tags: , |3 תגובות

אני אוהב לקרוא ספרות קלאסית, ואחת הסיבות העיקריות לכך היא האווירה השונה והלא מוכרת שניחתת עלי מכל מילה ומשפט ביצירות הללו. לכן, כבר מהסצינה הראשונה בספר “בין שתי ערים” של צ’ארלס דיקנס, שבה מתוארת כרכרת דואר שנוסעת במרחב האנגלי בערב גשום של סוף המאה ה-18, אני שבוי בקסם. כמה סצינות מאוחר יותר, דיקנס כבר ממקם אותי ליד בית יין של פשוטי העם בפריז ומתאר כיצד יין שנשפך מחבית שנסדקה בעת פריקתה מעגלת משא, מתערבב עם הבוץ ומלכלך את הרחוב. מעל לכל הריאליזם הרומנטי הזה, דיקנס לא שוכח לבזוק מעט הומור בריטי אופייני, וכך הוא מסיים את תיאור נזילת היין ברחוב : “לא היה ביוב שינקז משם את היין, והוא לא רק נקווה כולו, אלא שנקווה עמו בוץ כה רב עד שאפשר היה לחשוב שעבר במקום מנקה רחובות. אבל איש מדיירי הסביבה לא האמין בניסים.

ובכל זאת, בראי הזמן יש כמה דברים שקשה לקורא המודרני להשלים עמם. ראשית, כמה מהדמויות הראשיות פועלות באופן מושלם מידי מכדי להיות אמיתי; לוסי מאנט למשל מייצגת את הטוב המוחלט, האישה התמימה שכל רצונה הוא לדאוג לאהוביה. אביה, הדוקטור מאנט גם הוא דמות שסובלת מבעיית אמינות מסוימת בעיקר בגלל שהוא עובר כמה פעמים במהלך הסיפור ממצב של שיטיון מוחלט – הוא לא זוכר שום דבר ומתעסק ימים שלמים בתיקון סיזיפי של נעליים – למצב של רופא חכם ומבריק בעל אבחנות חדות.  דווקא הדמויות הרעות מעניינות ומורכבות הרבה יותר כמו למשל אשת המוזג הרצחנית, שמדגימה את האמביוולנטיות של מושג הצדק כשהיא עוזרת לאנשים מסויימים וטובחת באחרים; אכן מושג הצדק בתקופת המהפכה הצרפתית עמד למבחן משמעותי כשמצד אחד העם המדוכא הצליח להתקומם ולהשתחרר מאחיזתה החונקת של האצולה, ומצד שני הוא עשה זאת על ידי טרור רצחני והוצאות להורג המוניות.

שנית, העלילה של דיקנס מתרחשת בפריז ובלונדון , שהן מהערים הגדולות בעולם באותה תקופה (סוף המאה ה-18), אך השאון העירוני כמעט ולא נוכח ביצירה והדמויות מפריז ומלונדון פוגשות אחת בשניה בלי שום בעיה משל היה מדובר בכפר קטן בגליל. גם חילופי הזהויות בין האציל הצרפתי למשפטן הבריטי שנמצאים בלב הסיפור הם מעט קלושים באמות המידה של הקורא של ימינו ואופיניים יותר למחזות שייקספירים מהמאה ה-17.

אבל בסופו של דבר, “בין שתי ערים” בהחלט עומד במבחן הזמן, הן מבחינה ספרותית גרידא (מאד קריא ולא ארכני ומייגע) והן מבחינת הרלוונטיות למציאות חיינו, כיוון שהוא דן, כמו כל יצירה קלאסית גדולה, במושגים חוצי זמן כמו צדק, מוסר, אהבה וטבע האדם.
מומלץ מאד, במיוחד למי שעוד לא נחשף ליצירתו של דיקנס.

 

ציטוט נבחר:

“הוד מעלתו (אשר כפרט היה לא פעם אדם הגון) היה ברכה לאומה, הקרין אבירות, היווה דוגמה מנומסת לחיי מותרות נוצצים ואף למעלה מזה; אף על פי כן, הוד מעלתו כמעמד, כך או אחרת, הוא שדירדר את העניינים אל המצב שאליו הגיעו. מוזר שהיקום, שנועד מבראשית להוד מעלתם, הידלדל במהירות כזאת ונסחט עד תום! סדרי העולם הנצחיים לקו מן הסתם בקוצר ראות! מכל מקום, זה היה המצב; ולאחר שנסחטה טיפת הדם האחרונה מן האבנים, והבורג האחרון בגלגל העינויים הודק פעמים כה רבות עד שקורבנו התפורר, והמשיך להסתובב ולהסתובב בלי טרף לשיניו, החלו הוד מעלתם לברוח מן התופעה הבזויה כל כך והבלתי מובנת.”

על הספר ברשת:

 יותם שווימר, וואיינט

יפתח אשכנזי, NRG

גליה בנזימן, הארץ 

3 תגובות

  1. יעל מאורר 9 באפריל 2014 ב- 12:13 - Reply

    מעניין. בתור אוהבת מושבעת של דיקנס, זה דווקא רומן שלו שאני לא מתחברת אליו. אולי בגלל קוצר הראות של דיקנס לגבי “אחרים” לאומיים. אולי גם בגלל הטון. ההומור הכה אופייני לדיקנס לא מורגש פה כמעט. זהו ספר קודר. ולדיקנס יש נטייה לקדרות גותית. אבל היא בדרך כלל מתובלת ביותר הומור נשכני. לגבי דמות האישה: יש בעייתיות בייצוג הנשים אצל דיקנס. אבל היא נובעת גם מקונבנציה ספרותית שהוא היה כלוא בה, לפחות חלקית.
    לגבי סיפור ההחלפה ה”לא ראליסטי” יש לציין שבעיניי לפחות, ושותפים לי לא מעט חוקרים, דיקנס אינו סופר ראליסטי. הוא משתמש בסוגה הזאת. אבל הוא סופר פנטסטי.
    דווקא החלק היחיד שהתחברתי אליו הוא תיאור דמותו של סידני קרטון. הוא דמות מאוד מורכבת שעוברת שינוי.

    • ירין כץ 9 באפריל 2014 ב- 12:35 - Reply

      בזכות התגובה שלך קראתי שוב את מה שכתבתי (כי זה נכתב מזמן). קודם כל, אני שם לב שפעם כתבתי יותר בקצרה, לא יודע אם זה טוב או לא. בקריאה שניה הייתי עורך כמה דברים 🙂

      אבל אחרי שפרסמתי את זה, קיבלתי הרבה תגובות בפייסבוק מאוהבי דיקנס שלא סובלים את הספר הזה. אז יכול להיות שאם הייתי בקיא ביצירתו, הייתי רואה את הספר באור אחר.

      חוץ מזה – דיברת על חוקרים. אני אמנם לא מוסיף את זה לפני כל ביקורת, אבל הביקורות האלה נכתבות במוצהר מנקודת מבט של “הקורא ההדיוט”. זה נסיון לבטא את התחושות מתוך המפגש הישיר של קורא שהוא לא מומחה בספרות, עם הספרות הקלאסית (הביקורת הבאה תהיה על “אידיוט” של דוסטוייבסקי שאני כרגע בחלק השני שלו).

      בכל אופן – תודה על התגובה יעל. בהחלט למדתי ממנה.

  2. […] והלא-מוסרי-מספיק בכל זאת נערף (עוד על הרומן כאן וכאן). נראה לי שיותר מכל זה היכולת הדקה של הרומן הזה להבחין […]

השאירו תגובה