כתבתי כבר לא פעם בעבר שקצת קשה לי עם ספרות אמריקאית מהדור החדש – תמיד היא מהוקצעת, קריאה ועשויה לעילא, אבל חסר בה משהו מהדברים שאני אוהב בספרות.

מרגו צריכה כסף לא שונה בזה – הוא מאוד קריא וזורם, לא פעם שנון וחכם וברגע שמקבלים אותו כמו שהוא (אולי כמו שרוצה גיבורת הספר שיתייחסו אליה ואל מקצועה) אפשר גם ליהנות.

אחד הדברים שקצת מעייפים אותי בספרות הזאת, זה האופן האפקטיבי אך השחוק שבו היא בוחרת להראות את האנשים בני זמננו כמעין קריקטורות עלובות של בני אדם, שאובססיביים לדברים ריקים ועסוקים בעיקר באריזה היפה ובנראות שלהם. כשזה חוזר על עצמו באינספור ספרים בני הדור הזה באופן ממש דומה, זה מתיש וקצת מרחיק אותי.

יש פה גם שאלה של מה אנחנו מחפשים למצוא בספרות שאנחנו בוחרים לקרוא. הביקורות וגם התגובות ברשת מתייחסות הרבה פעמים לקול של דור, לביקורת על החברה, לתיאור מדויק של זמננו, אבל אני מודה שאני לרוב אוהב להכנס לספרים ולשכוח מעולמי הקונקרטי. לא כל כך בא לי לקרוא על טיקטוק ואונליפנס ואמריקה הרקובה של ימינו, והרבה יותר יקסום לי לקרוא על מקומות וזמנים שרחוקים ממני.

כך שכשאני ניגש לספרות המדוברת של התקופה, אני מראש קצת מסויג ולא מגיע בחפץ לב. אבל כאמור, אחרי שאני עובר את המחסום הראשוני ושם בצד את הבעיות המובנות, הספרים האלה מעניינים לא פעם ויש בהם תובנות, קטעים יפים וסיטואציות מעוררות מחשבה על הזמנים בהם אנחנו חיים.

אז אם לחזור לספר הנ"ל – הוא מעניין וקריא, חכם ובעייתי בחלק מהאג'נדה המודעת או הלא מודעת שלו בכל הקשור לחלום האמריקאי וגם לתפיסות נוצריות (שני נושאים ששרון קנטור התייחסה אליהם בביקורת שלה על הספר שאביא בתגובות למי שמעוניין).

אחריו צללתי לשתי נובלות של ז'ורז' סימנון כדי להעביר את טעם הלוואי של המציאות הנוכחית.