פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק של קורא בספרים, מוזמנים להצטרף.
לפני כעשר שנים צפיתי במיני סדרה של HBO אוליב קיטרדג' ומאוד אהבתי אותה, ומאז לא מיהרתי לקרוא את הספר של אליזבת סטראוט כי הרגשתי שאני כבר מכיר את העלילה ואת הדמויות (ואולי חששתי שזה יהרוס לי את הסדרה) .
השבוע התחלתי להאזין לספר והחלטתי לכתוב עליו הרבה לפני שסיימתי, כדי להתמקד דווקא בחוויה ההתחלתית. אולי באמת צריך למסד גם ביקורות שיכתבו על התחלות של ספרים, כי כשמגיעים לסוף החוויה לפעמים משתנה וכבר לא זוכרים מה הרגשנו בהתחלה.
במקרה הזה, קודם כל הרגשתי את העונג הזה שיש בספרות טובה. קשה להצביע מה בדיוק טוב בה – זאת לא שפה עשירה ויוצאת דופן ולא עלילה קצבית ומושכת, אבל זה פשוט יופי צרוף (בעיני. ואולי בהמשך אשנה את דעתי).
אבל רציתי לכתוב גם על החוויה של קריאת ספר *אחרי* צפייה בעיבוד הקולנועי/טלוויזיוני שלו. העניין הראשון הוא שאני כמובן מדמיין את כל הדמויות כשחקנים ששיחקו אותם, במיוחד את הדמויות הראשיות.
אבל הזמן שעבר מאז הצפייה מייצר איזו חוויה מעניינת ומשונה של גילוי חדש לצד היזכרות. אני מתקדם בעלילה שאני שומע לצד קילוף קטעי זיכרונות מהעיבוד למסך.
אני מקווה להרגיש את ההתענגות הזאת ואת העניין שיש לי גם כשאגיע לסוף הספר, אבל בינתיים אני יכול להמליץ על כשליש ממנו ולהמליץ בחום על הסדרה.
Leave A Comment