כמה מילים על “המלכות” מאת עמנואל קארר (מצרפתית ניר רצ’קובסקי, הוצאת בבל)

לקח לי לא מעט זמן לקרוא את הספר הזה (שמכיל כ-500 עמודים) וכשאני ניגש עכשיו לכתוב עליו, אני עדיין לא לגמרי בטוח מה חשבתי עליו – אנסה לגבש משהו קוהרנטי תוך כדי כתיבה.

קודם כל אתחיל בכך שאהבתי ספר אחר של עמנואל קארר (שקראתי די מזמן) וכשראיתי לפני כמה שנים שמתרגמים ספר שלו על הנצרות, היה לי ברור שארצה לקרוא אותו.
בהמשך לזה אגיד שיש לי (או לפחות היה לי בעבר באופן יותר ניכר) עניין לא מועט בנצרות על היבטיה השונים, ולמדתי אודותיה די הרבה במסגרת התואר שלי בהיסטוריה.

כשהתחלתי לקרוא בספר היה נראה לי שיהיה מאוד מעניין, כי אני אוהב את הכתיבה של קארר, שעוסקת בדברים עיוניים אבל משלבת בין מושא המחקר לחוויה האישית שלו תוך כדי שהוא חוקר (גם לורן בינה עושה את זה נפלא בלמוח של הימלר קוראים היידריך).
הצרה במלכות זה שבשלב די מוקדם בחלק הראשון של הספר, יש התמקדות נוקדנית ולעתים מתישה בחוויות שלו בעבר, כשהחל לחזור בתשובה ולהכנס עמוק לפרקטיקות של אמונה נוצרית, כשהוא משקף כל הרהור קטן שהיה לו בתקופה הזאת.

ואפילו ממה שתיארתי עד עכשיו עולים הרגשות המעורבים שלי כלפי הספר: אתה נכנס איתו לעולם שמעניין אותו ומתעניין בעצמך, אבל באיזשהו שלב אתה שואל את עצמך למה אני קורא על כל מחשבה שעברה לו בראש אי פעם. לאן זה מוביל?

התחושות האלה הובילו אותי גם בחלק הבא, המרכזי של הספר, שמתחקה אחר כמה דמויות מהברית החדשה, בעיקר פאולוס ולוקס.

מצד אחד רעננתי ונזכרתי במידע שכבר למדתי בעבר, למדתי דברים חדשים וגם הרהרתי בעצמי בדברים שהוא כתב עליהם ביחס לכתיבה, להיסטוריה, לאמונה ועוד, וזה היה מעניין. מצד שני, לא פעם תהיתי לאן זה מוביל, ולמה אני צריך לקרוא על כל השערה שלו לגבי מה עשו ומה חשבו פאולוס או לוקס או ישו ויוחנן – הוא בסופו של דבר לא חוקר נצרות אקדמאי שמציע ספר עיון על הנצרות וייתכן ש90 אחוז ממה שהוא כותב לגבי הדמויות האלה הוא חסר שחר לחלוטין (כלומר, האם אני לומד משהו על הנצרות או שזה כמו לצרוך חדשות מאתר פייק סאטירי ולחשוב שאני לומד על מה שקורה?).

נדמה לי שהמסקנה היא קודם כל שהספר הזה ארוך מדי והיה זקוק נואשות לעריכה. ייתכן שבחצי מאורכו היה אפשר להשיג משהו הרבה יותר מעניין ומעורר מחשבה.
וזה עוד כשהתעניינתי בנושא מראש; אני מניח שאנשים שאין להם עניין לא היו נהנים גם מהחלקים שאהבתי (למעשה אני לא צריך להניח – העליתי פעמיים בחודשים האחרונים סטורי לאינסטגרם שציין משהו על הספר, ובכל פעם כתבה לי חברה שזה הספר הכי משעמם שהיא ניסתה לקרוא בחיים. או משהו ברוח הזאת).

מי שהגיע עד לפה גילה יחד איתי את דעתי החמקמקה על הספר, ולכן אציע לכם כמחוות הוקרה בדיחה שמביא קארר כדי להגדיר את היחסים בין לוקס לפאולוס (סימנתי אותה ואמרתי לעצמי שאשלח לאבא שלי כי נראה לי שהוא יאהב ושכחתי):

שני רבנים נוסעים לניו יורק לוועידת רבנים. בשדה התעופה הם מחליטים לחלוק מונית, ובמונית מתחרים ביניהם בענווה.
“נכון, ” אומר הראשון, “למדתי קצת גמרא, אבל בהשוואה לידע שלך, הידע שלי דל מאוד.”
“דל מאוד?” אומר השני. “אתה צוחק. אני קטן לעומתך.”
“מה פתאום,” אומר הראשון, “לעומתך אני לא-כלום.”
“לא-כלום? אני זה שלא-כלום.”
וכך הלאה, עד שהנהג מסתובב ואומר: “כבר עשר דקות אני מקשיב לכם, שני רבנים גדולים שאומרים שהם לא-כלום, אבל אם אתם לא-כלום, אז מה אני? פחות מלא-כלום!”
שני הרבנים מסתכלים זה על זה ואומרים: “מי זה, מי הוא חושב שהוא?”

(אם אתם מתעניינים, לפי קארר לוקס הוא נהג המונית ופאולוס הרבנים)

//
“המלכות” מאת עמנואל קארר. מצרפתית ניר רצ’קובסקי, הוצאת בבל.