כמה מחשבות על “רוזנפלד” מאת מאיה קסלר (הוצאת כנרת זמורה דביר)

סיימתי לקרוא את רוזנפלד לפני כמה ימים ועדיין לא ברור לי עד הסוף מה אני חושב עליו, אז חשבתי לשבת ולכתוב ואולי אגבש דעה ברורה יותר תוך כדי.

אתחיל מכך שהגעתי לספר עם ציפיות די נמוכות. ההייפ הגדול שהיה סביבו בשנה האחרונה גרם לי לחשוב שאני מבין פחות או יותר במה מדובר וזה לא עשה לי חשק גדול לקרוא, ואפילו יצא לי להציץ בפסקאות הפתיחה שלו ולא התרשמתי במיוחד.

זו נקודה חשובה, כי אני חושב שהפתיחה של הספר הרבה יותר גנרית וסתמית מאשר המשכו, כך שכשמגיעים עם הגישה המתאימה מצליחים להמנע מלגבש דעה נחרצת מוקדם מדי (מסתבר שלחלקנו קשה לגבש אותה גם מאוחר יותר, אבל זה נושא אחר).

אחד הדברים שבהם הספר שונה מעט ממה שדמיינתי טרום הקריאה, הוא הז’אנר; חשבתי שאני עומד לקרוא משהו שהוא בין קומדיה רומנטית לרומן אירוטי, והסתבר שזה לא בדיוק אף אחד מהם.

למעשה זו אולי הדעה המרכזית שלי לגבי רוזנפלד וגם ההפתעה שלי ממנו – זה ספר שבאותה מידה שהצליח לקנות לו קהל רב, יכול היה ליפול בין כל הכסאות האפשריים, כי הוא אולי גס מדי ומייגע מדי למי שרוצה לקרוא קומדיה רומנטית כיפית ואין בו מספיק סקס (כן, כן) בשביל שהמרכז שלו יהיה אירוטי/פורנוגרפי, אבל הוא גם אולי לא מספיק ספרותי (אם יש דבר כזה, אולי עוד אחזור לזה) בשביל להרשים את חובבי הספרות האיכותית במרכאות (אני לא אוהב להשתמש במרכאות, אז כתבתי אותן). הוא כן נושק לשני הז’אנרים הראשונים, אבל אז לא ממש מציית לחוקים המקובלים שהופכים אותם לז’אנר מובחן ולכן קשה לקטלג אותו ככזה.

הייחוד הזה גורם לי לחשוב שיש סיכוי טוב שמדובר באבן דרך בספרות העברית – אבן דרך לא חייבת להיות רק במובן של ספרות מדהימה ואיכותית, אלא בעיקר משהו מספיק ייחודי ביצירה ובתגובות אליה. קול של דור אם תרצו. משהו שבעתיד יתייחסו אליו ואולי ישוו רומנים אחרים אליו.

*

כתבתי שהספר הוא לא על סקס, או שהסקס לא באמת כל כך מרכזי בו כפי שאולי נדמה למי שלא קרא, אבל מצד שני כנראה שבאמת לא קראנו תיאורי סקס ארוכים ומפורטים כל כך בספרות העברית (שזה עוד נדבך שתורם לייחודיות שלו). נדמה לי שבסופו של דבר זה ספר על יחסים, וההצלחה של מאיה קסלר היא ביכולת להעלות את רמת האמינות של כל העסק. לאו דווקא במהלכי העלילה, אלא בעיקר בצורת החשיבה וההבעה של הגיבורה נועה, שיש לי תחושה שפגשתי אותה כבר באוניברסיטה או בצבא או בפורום מוזיקה ישראלית בוואיינט.

כלומר, יש לי תחושה שגם אם נועה לא הייתה פוגשת את טדי רוזנפלד הכל כך מובהק, וגם אם אמא שלה לא הייתה משפיעה על החיים שלה בצורה שהשפיעה, עדיין מה שאמין בנועה זו דרך המחשבה, ההבעה וההתנהלות שלה, והייחודיות של מאיה קסלר היא להצליח להביא את זה לכתב בצורה מהימנה ומסקרנת.

המחברת גם הצליחה להמנע מלייצר דמויות טובות או רעות באופן מובהק, או אפילו מעוררות הזדהות באופן מלא. כלומר אנחנו מזדהים עם הגיבורה, אבל יכולים גם להתעצבן עליה; ואנחנו יכולים לסלוד לפעמים מטדי, אבל גם להבין אותו או לחבב אותו.

*

הספר קריא, אבל הוא גם ארוך מאוד, לדעתי ארוך מדי. אני חושב שהוא היה מרוויח מקיצוץ והידוק.

*

אני לא חושב שמדובר בספרות גדולה או באיזה וואו יוצא דופן (אולי אני סותר קצת חלק ממה שכתבתי, אבל זה חלק מהמורכבות במה שחשבתי עליו) אבל יש בו דברים מעניינים ומהנים. יש בו גם לא מעט דברים מעצבנים. אפשר להגיד שהוא מה שהוא (או כמקובל יותר היום – מה ששלו שלו).

*

אם לסכם את בליל המחשבות הזה, אני חושב שאפשר להגיד שבסופו של דבר רוזנפלד הפתיע אותי לטובה. גם בגלל ההייפ, וגם בגלל שזה לא סוג הספרים שאני נמשך אליהם בדרך כלל (וכנראה גם לא הקורא האידיאלי שלהם – למעשה לא היה סיכוי שהייתי מתעניין בו בכלל לולא ההייפ), חשבתי שהוא יהיה בין בינוני מאוד לגרוע. הוא אמנם מתחיל באופן קצת בינוני לטעמי, אבל ככל שנכנסים פנימה מגלים את הייחוד שלו – ייחוד שכאמור אפשר להבחין בו וליהנות ממנו בעיקר אם לא באים עם ציפיות לקרוא את סילביה פלאת החדשה. כשמגיעים עם ציפיות מתאימות, הוא בהחלט יכול להיות ספר מעניין ומיוחד.