החזאית / תמר וייס גבאי (הוצאת לוקוס)

אפתח בגילוי נאות – אני מכיר את תמר וייס גבאי כמה שנים ואפשר להגיד שאנחנו מיודדים פייסבוקית. אמנם עד היום לא קראתי את הספרים שלה, אבל בגדול אני מחבב אותה ובעדה, וברגע שראיתי שהספר החדש והקצרצר שלה עלה לקינדל, רכשתי לי עותק.

“החזאית” הוא אמנם ספר מקור, למעשה נובלה, אבל בעצם אין בו כמעט שום מאפיין של הספרות המקומית מלבד השפה בה נכתב: העלילה מתרחשת בעיירה ללא שם, במקום שאני דמיינתי כסוג של ערבה (אולי ערבה אמריקאית) על שפת קניון, וגם לגיבורים שלה אין שם. הטכניקה הזו יוצרת תחושה מאוד ספציפית, משהו שהזכיר לי כמה ספרים סקנדינבים שעוסקים באיזורים קפואים, או לחילופין את הסיפור הקצר “מסע הערב של יתיר” של א.ב יהושע שגם הוא מתרחש במעין עיירה שכוחת אל בשום מקום.

קשה לדבר על נובלה כזאת בלי להסגיר פרטים שבעיני כולם כמעט חשובים לחוויית הקריאה – לא במובן של ספויילר עלילתי, אלא יותר ספויילר ספרותי (אם יש דבר כזה) – אז אתרכז יותר בחוויה האישית שלי: בהתחלה הדבר שפעל עלי יותר מכל היה הריחוק הזה שדיברתי עליו, התפאורה של המקום אם תרצו, אבל ככל שהתקדמתי בקריאה היה משהו שחדר עמוק יותר, כמו עננה שמלווה אותך ומנמיכה עוף עד שהיא עוטפת לגמרי. כלומר אם הייתי קצת יותר מרוחק בתחילת הקריאה, ככל שהתקדמתי כבר הופעלתי רגשית הרבה יותר והרגשתי איך המספרת/המחברת מצליחה לפרוט על נימי המחשבה והרגש בעדינות ובצורה מתוחכמת.

כאמור, אולי אני משוחד – אבל אני ממליץ מאוד (ובונוס לעמוסים בקריאה – זה רק 90 עמודים!)

קילומטר ויומיים לפני השקיעה / שמעון אדף (הוצאת כנרת זמורה ביתן)

מדובר בספר שונה מ”החזאית” בכמעט כל מובן אפשרי – הוא מקומי, הוא לא קצר, הוא חלק ראשון בטריולוגיה, יש בו שלל דמויות עם (עם שמות) ויש בו חקירת רצח. הקריאה בספר מגיעה אחרי שלאחרונה פתאום נפתחה לי איזו דלת חדשה אל ספרות עברית (מסוג מסוים) שתמיד היה לי קשה איתה ואני שמח מאוד שזה קרה, כי עכשיו אני סופסוף יכול להגיע לעשרות ספרים שיש לי בבית ואף פעם לא הגעתי אליהם. הטכניקה שעוזרת לי היא מה שנקרא הרבה פעמים בפנטזיה ומד”ב השעיית הספק (Suspension of disbelief), כלומר אני מצליח להתעלם בהתחלה מדברים שמפריעים לי, בין אם זה באיך שהדמויות מדברות או בכתיבה עצמה של הסופר, ואחרי כמה עמודים אני כבר מתרגל ונכנס לסיפור ויכול ליהנות. במקרה הזה היה לי אתגר כפול, כי לא רק שאדף כותב על ישראל ותל אביב, הוא עוסק בתחום שאני מכיר והייתי חלק ממנו בעבר באיזושהי דרך – מוזיקה ישראלית בשילוב עם בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב (ואפילו יש לי היכרות קלה עם איזור שדרות ועוטף עזה).

אבל כאמור הצלחתי להתגבר על האנטי הראשוני שלי, ואני שמח שעשיתי את זה, כי היו לא מעט רגעים יפים, מעניינים, ומעוררי מחשבה ורגש בספר (מתנצל אם אני חוזר על דברים שכתבתי על החזאית). מצאתי את עצמי חושב על הספר ועל הדמויות לא מעט גם בזמן שלא קראתי, ולפני שעה קלה גם פתחתי את הספר השני בטרילוגיה והתחלתי לקרוא, שזה כנראה אומר לא מעט (וקניתי לי גם לקינדל את השלישי).

בקיצור – אני אמנם רק בתחילת הדרך בטרילוגיה, אבל אני בהחלט ממליץ על הספר – המסגרת של בלש וחקירת רצח מאפשרת לקריאה להיות זורמת יותר ולעלילה להתקדם, גם אם זה ספר שפחות רץ בהשוואה לספרות מתח מיינסטרימית יותר.

במים / תהילה חכימי (איורים לירון כהן)

לפני כמה זמן עשיתי סדר בספריה שלי וראיתי שיש לי כמה וכמה רומנים גרפיים שלא קראתי – אחד מהם היה “במים”, שהוא קצר במיוחד וזו הייתה מבחינתי כבר סיבה טובה להקפיץ אותו קדימה ברשימת הקריאה (כיוון שאני עובד בהוצאת ספרים בעצמי וצריך לקרוא לא מעט כחלק מהעבודה, ספרים קצרים שאפשר לקרוא בכמה שעות בשבת מאוד קורצים לי). חוץ מזה, לא קראתי אף פעם שום דבר של תהילה חכימי וזו נראתה לי הזדמנות טובה לדגום משהו מהיצירה שלה.

הספר הזה הוא בעצם מונולוג של המספרת שנמצאת במלון בשנחאי לצורכי עבודה, והיא מספרת סיפור מוזר, שלפעמים הוא מאוד ברור עד שהוא גולש למקומות קצת אחרים שהם כמו משהו מבעד למראות או למחשבות או לחלומות. אני לא יכול להגיד שהבנתי עד הסוף את כל המהלך הספרותי (וייתכן שיש צורך להכיר את היצירה של אלן גינסברג כדי להבין דברים שבטח עברו לי מעל הראש – כי הוא מוזכר כמה פעמים ביצירה). ברוב החלקים של הקריאה ממש אהבתי להסחף בסיפור הזה שלה, שמהר מאוד הבנתי שהוא מוזר, אבל קצת מוזר בקטע טוב, כמו איזה טריפ (לא שניסיתי, אמא). אני חושב שלקראת הסוף כבר לא הייתי בטוח אם לא התרחקתי מדי מההבנה, אבל זה לא באמת שינה המון, כי זו הייתה חוויה קצרה ודחוסה של קריאה בפחות משעה אני מניח, וגם האיורים הצהובים-שחורים-לבנים הוסיפו לחוויה המאוד מיוחדת וספציפית הזאת.

זה לא לכל אחד, אבל בהחלט מעניין.

ומה שמשותף לשלושת הספרים שכתבתי עליהם – בכולם יש יד כותבת בוטחת ורעיון מובנה שאתה מרגיש שהם מובילים אליו, גם אם לא תמיד תבין אותו עד הסוף.