כמה מילים על “הנתניהוז” מאת ג’ושוע כהן (מאנגלית ארז וולק, הוצאת הבה לאור)

הגעתי לספר הזה בלי ציפיות מיוחדות, לא חשבתי שאני אוהב אותו וניגשתי אליו בעיקר כי הוא הופיע פתאום באפליקציית ההאזנה (סטוריטל, מקריא מולי שולמן) ואמרתי לעצמי שאנסה לראות על מה כולם מדברים.

להפתעתי, אחרי בערך רבע ספר חשבתי שהוא אדיר – שילוב בין חכם, מצחיק ומעניין – ואפילו הפצרתי בכמה חברים להתחיל לקרוא כדי שנוכל לדבר עליו.

שלושת רבעי הספר הנותרים היו גם הם טובים מאוד, אבל ככל שהוא התקדם החיבור האישי שלי אליו והחיבה שלי החלו להתפוגג. כדי להסביר את החוויה שלי אצטרך קודם לספר קצת על הספר:

לפני מספר שנים נהג ג’ושוע כהן (מחבר הספר) להפגש עם מבקר הספרות הנודע הרולד בלום, שהתקרב לגיל 90, ולשמוע ממנו סיפורים מסיפורים שונים על עולם הספרות והאקדמיה, עד שבפגישה האחרונה ביניהם סיפר לו בלום על פגישה אחת שהייתה לו בשנות ה-60 עם בנציון נתניהו ומשפחתו, כשנדרש לארח אותם בביקור באוניברסיטה. על בסיס הסיפור הזה כהן בדה עלילה שמסופרת מפיו של רובן בלום – היסטוריון יהודי אמריקאי – שמתבקש גם הוא לארח את ההיסטוריון בנציון נתניהו שמגיע להתראיין למשרה באוניברסיטה.

ברבע הראשון של הספר שממנו התלהבתי עד מאוד, רובן בלום מספר על עצמו, על האוניברסיטה, על משפחתו וכו’, עד אותה קריאה למשרדו של ראש החוג בה הוא מתבקש להצטרף לוועדה שתבחן את מועמדותו של היסטוריון יהודי-ישראלי למשרה בחוג. בלום מתחיל לקבל מכתבים משתדלנים ומתנגדים לנתניהו, וכך אנחנו מתוודעים למחקרו ולטיפוס הפוליטי שהוא (ואיך השניים משתלבים).

בסופו של דבר נתניהו מגיע מלווה במשפחתו (שאף אחד לא ציפה להגעתה) ומכאן מתחיל חלק שהוא גם משעשע ומעניין, אבל גם מעיק ומקרינג’.

הקושי שלי עם הספר כחוויה ספרותית כוללת קשור בעובדה שכולם פה יוצאים נוראיים, כמעט קריקטוריים, ובעיני זה טיפה מחליש את הספר; ראיתי שהתפרסם היום בהארץ מאמר שטוען שהספר מציג את כל הסטיראוטיפים האנטישמיים האפשריים, וזה במידה רבה נכון, אבל גם הגויים יוצאים שם רע מאוד (הם טיפה פחות מרכזיים ולכן הפוקוס לא עליהם, אבל בתחילת הספר הם בהחלט במרכז). כלומר מבחינה אישית הבעיה שלי לא הייתה אנטישמיות, אלא העובדה שכולם נוראיים, קמצנים, חוצפנים, בורים וכו’, ולמרות שהכל מוגש בצורה חכמה ומצחיקה – אפילו גאונית – זה גם הופך אותם לכמעט לא בני אדם, כי בסופו של דבר במציאות רוב בני האדם הרבה פחות חד ממדיים.

כך שאם לסכם, “הנתניהוז” הוא ספר מבריק בעיני, והוא משתמש בסיפור על בנציון נתניהו, דרך המחקר שלו על יהדות ספרד ועד למה שאנחנו יודעים שקרה עם הבנים שלו, כדרך להתבונן ביהודים האמריקאים ובקשר ביניהם ובין מדינת ישראל; אבל בכל מה שקשור לחוויית הקריאה האישית שלי, אהבתי אותו מאוד בהתחלה, וככל שהתקדמתי בקריאה הוא התחיל יותר ויותר להעיק עלי ולפגוע בהתלהבות הראשונית שלי ממנו. כלומר הוא עדיין מומלץ וכדאי לקרוא אותו, אבל לא באותו אופן שקיוויתי להמליץ עליו בהתחלה.