כשהתחלתי לקרוא את הספר ממש לא אהבתי אותו. הוא נפתח במכתבים שכותבת ונדה לבעלה אלדו שעזב אותה לטובת בחורה צעירה, ואלה מכתבים נואשים, אובססיביים, מרגיזים במידת מה, אבל מה שעצבן אותי בעיקר זו הטכניקה; המכתבים לא מספיק ריאליסטים לסיפור ריאליסטי שכזה, ולא פעם ונדה מסבירה ומזכירה למושא המכתב (אלדו) דברים שלמים שברור שנועדו לקוראים של הספר ושמכתב מציאותי לא היה מכיל אותם.

בעיני זו טכניקה מיושנת (נתקלתי בעוד לא מעט ספרים, ביניהם “מר מאני” של א.ב יהושע) והשילוב בינה לבין דמות האישה שעולה מהמכתבים, גרמו לי לחשוב שהספר הזה רק ימשיך ויעצבן אותי. אבל בסך הכל הקריאה הייתה קולחת, והמשכתי עוד קצת כדי לגלות שכעבור 30 עמודים עוברים לחלק השני שמסופר מנקודת מבטו של אלדו. אל החלק הזה התחברתי יותר, אם כי דמותו של אלדו די מעצבנת גם היא, אבל ככל שממשיכים לקרוא מבינים מה סטרנונה ניסה לעשות, כפי שאולי היה אפשר להבין מהציטוט שמופיע בחזית הכריכה: “סיפור הבנוי כפאזל ארכיטקטוני גאוני”.

ואכן, בתוך כ200 עמודים בלבד מצליח סטרנונה לבנות פאזל משפחתי רב שכבות ודחוס שגורם לקוראים לעבור חוויה רגשית די מורכבת ומעניינת.

כך שמצד אחד קשה לי להגיד שאהבתי את הספר – הוא עצבן אותי לא פעם ואי אפשר היה להתחבר לאף דמות כי הן ככל הנראה נכתבו בצורה מסוימת כדי לגרום לקורא להתנכר אליהן. מצד שני, הקריאה הייתה קולחת והמעשה הספרותי מעניין, כך שבכל זאת הפקתי הנאה מהספר והוא גרם לי להרגיש שעברתי מסע מסוים עם המשפחה המסוימת הזאת.

כלומר, אני ממליץ לקרוא את הספר בכל הקשור לפן הספרותי, ופחות ממליץ עליו בתור ספר שיהיה קרוב ללבכם ויעורר בכם חיבה לדמויות.

אגב, סטרוננה נחשד כאדם שעומד מאחורי דמותה המסתורית של אלנה פרנטה (אחרים אומרים שהיא אשתו – אניטה ראיה), אבל כך או כך, תחילת הספר – המכתבים שכותבת ונדה לבעלה שעזב – מזכיר מאוד את “ימי הנטישה” של אלנה פרנטה. בין אם נכתבו על ידי אותו אדם ובין אם נכתבו על ידי בעל ואישה, יש תחושה של קשר חזק בין שתי היצרות האלה.