הדבר החשוב ביותר שיש לי להגיד על “שיר ענוג” זה שהוא עזר לי לצאת ממחסום/משבר קריאה שפקד אותי בשבועות האחרונים, כשכל ספר שפתחתי וניגשתי אליו שעמם אותי ולא עשה לי חשק להמשיך.
מדובר בספר קצר וקריא, שבמרכזו משפחה בורגנית עם שני ילדים קטנים והמטפלת של הילדים לואיז. למעשה לואיז היא מרכז הסיפור – אישה חידתית, שקטה ומלאת זעם פנימי שמקורו מתגלה לקורא רק באופן חלקי לאורך הסיפור. קצת בדומה למה שקורה בסדרה “הלוטוס הלבן”, גם כאן יש את הפער הלא תמיד מדובר בין מעמד מקבלי השירות למעמד נותני השירות, וגם כאן אנחנו יודעים כבר בהתחלה שהסיפור יסתיים באסון; אבל “שיר ענוג” הוא לא ספר סאטירי או קרינג’י (כלומר אין באמת דמיון ללוטוס הלבן), אלא כזה שנותן איזו הצצה צרה מאוד לחיים של אנשים מסוימים – חיים שיש בהם הרבה קושי ובדידות, אבל גם כמיהה לאהבה ומשמעות.
היו רגעים במהלך הקריאה שהרגשתי שמשהו מעט לא אמין בדמותה של לואיז, כאילו היא קצת כמו דמות מהאגדות שנראית כלפי המשפחה שהיא עובדת אצלה כאומנת מושלמת, אבל בפנים מסתתרת מכשפה רצחנית מתהומות השאול. אבל ככל שהסיפור התקדם דמותה של לואיז התעגלה, וגם אני הסכמתי להתנתק מהקבעון שלי כלפי ריאליזם – יש לי לפעמים נטייה לעקם את האף אל מול דמויות שמתוארות או מתנהגות באופן שלטעמי הוא מעט דרמטי או שטוח מדי וחוטא למציאות (עד שאני נזכר שאני קורא ספר ולא חוזה במציאות).
בסופו של דבר בהחלט נהניתי מהקריאה (למעט הסוף המעט מאכזב) – היא הייתה מעניינת וקולחת – ואני בעיקר מודה לספר הזה שהצליח להוציא אותי ממחסום הקריאה המתסכל שאפף אותי.
לא חובת קריאה (אם יש דבר כזה), אבל בהחלט ספר טוב ומעניין.
השאירו תגובה