את “עמודי תבל” שמעתי ולא קראתי, וזה ללא ספק הספר הכי ארוך שהאזנתי לו עד היום – 41 שעות האזנה. רק כדי שתהיה משמעות למספר 41 שעות, אגיד שספרים קצרים אורכים משהו כמו 2-6 שעות האזנה, וספרים “רגילים” (300-400 עמ’) סביב 10-15 שעות האזנה.

לא זו אף זו, החלטתי להאזין ל”עמודי תבל” רק לפני השינה, וזה אומר שהאזנתי בכל יום כעשר עד עשרים דקות בלבד לספר. כך קרה שהספר הזה ליווה אותי לפחות חצי שנה, כשעוד גרתי בדירה אחרת ואולי הייתי בכלל אדם אחר.

הסיבה שייחדתי את שמיעת הספר רק לרגעים לפני השינה (מעבר להרגל עצמו של האזנה לקראת הירדמות), היא ששמתי לב שבזמן הזה הכי מתחשק לי לצלול אליו ולהכנס לעולם שלו. כשניסיתי להאזין לו באמצע היום, זה הרגיש זר ולא במקום, כמו לבוא לעבודה בבגד ים.

למי שלא מכיר את הספר הוותיק הזה (ראה אור ב-1989), אגיד שמדובר ברומן היסטורי שמתרחש במאה ה-12, בתקופת מלחמת האזרחים באנגליה. יש בו מספר לא מועט של דמויות, והוא מתנהל בין בניית קתדרלות, כיבושים צבאיים, ופוליטיקה של מלוכה וכמורה.

נהניתי מהספר, והוא אפשר לי להכנס בכל לילה לעולם הזה, הכפרי, העני לרוב ומלא התככים והאלימות (זה הזמן לתת אזהרת טריגר לגבי הספר על אלימות ובעיקר על אונס שמתואר שם כמה פעמים). באיזשהו מובן לא ברור לי איך קן פולט החליט לסיים את הספר דווקא איפה שסיים, כי למעשה הוא יכול היה להמשיך לכתוב אותו לנצח (אחר כך ראיתי שהוא אכן המשיך לכתוב אותו); לאורך הספר יש דמויות שהיו יותר שוליות והופכות למרכזיות, מתחלפים דורות, דמויות מתות ודמויות אחרות תופסות את מקומן, ולכן היו כמה רגעים שהייתי בטוח שהספר עומד להסתיים עד שראיתי שיש עוד כמה שעות האזנה טובות. מצד אחד רציתי שיסתיים, כדי לפנות מקום לספרים אחרים, ומצד שני הייתה גם תחושה שקשה להפרד מהעולם הזה שאתה כבר כל כך מושקע בתוכו (אבל זה קורה לא מעט בספרים ארוכים, ובטח בסדרות ספרים שנמשכות שנים).

עם זאת, וכתמיד, יש לי גם ביקורת. נהניתי מהספר כי ניגשתי אליו בגישת סיפור לפני השינה, ואתה לרוב פחות שיפוטי כשאתה במצב תודעתי כזה, אבל היה לי קושי בכל זאת עם כמה דמויות, ובמיוחד עם דמויותיהן של ויליאם ו-וולרן – נבל אולטימטיבי וכומר תככן בהתאמה, שהם כאילו הרשע בהתגלמותו. ובכלל, גם הטובים בספר הזה לרוב טובים תמיד, וזה קצת גולש לכוחות הטוב מול כוחות הרשע. שזה נחמד כסיפור לפני השינה, אבל מבחינה ספרותית קצה לוקה בחסר.

כך שאני לא חושב שזה ספר גדול או חשוב במיוחד, אבל הוא כן מאוד מהנה (לפחות להאזנה) למי שאוהב את הסגנון, מלבד כמה קטעים דיי נוראים של אונס ואלימות.

*אני כאמור האזנתי באנגלית, אבל הספר קיים בעברית בתרגום ציפי בורסוק ובהוצאת מודן.