בקצרה על “צבע החלב” מאת נל ליישון (מאנגלית רותם עטר, הוצאת תשע נשמות)

כבר כשיצא “צבע החלב” לאור קיבלתי המלצה חמה מהבוסית שלי על הספר – היא אמרה שיש בו משהו מ”ללכת בשדות הכחולים” של קלייר קיגן ששנינו אהבנו. אבל איכשהו לא היה לי חשק אליו, במיוחד אחרי שהצצתי בפתיחה שלו וראיתי את השפה המשובשת והילדית; הרגשתי באותה תקופה שובע או מיאוס מספרים שמשתמשים בטריק הזה של דמות קצת מוגבלת ועילגת שיוצרת אצלנו איזו חמלה וקרבה אוטומטית (סוג של פרא אציל וטוב לב).

עברו כמעט שלוש שנים מאז, וכל פעם שראיתי המלצה עליו אמרתי לעצמי שאני צריך באמת לקרוא אותו, אבל איכשהו זה תמיד התמסמס והיה משהו דחוף יותר לקרוא. עד שהשבוע זה סופסוף קרה.

אני שמח לבשר שהממליצים צדקו – “צבע החלב” הוא באמת ספר ממש יפה, ולמרות שיש בו לפעמים תכנים לא קלים (טריגרים בתחום האונס והאלימות), הוא מהנה לקריאה וקולח מאוד.

הסיפור מתרחש בשנות ה-30 של המאה ה-19, והוא מסופר מנקודת מבטה של נערה בת 15 בשם מרי, שגרה בחווה קטנה עם הוריה, אחיותיה וסבה הגוסס. חייהם הקשים והדלים מתנהלים סביב העבודה במשק (כולם אנאלפבתים כי אין להם צורך בקריאה וכתיבה), עד היום שבו מרי נשלחת לבית הכומר כדי לטפל באשתו החולה.

מעבר לסיפור עצמו, נל ליישון מצליחה להכניס את הקורא לחיים של מרי וליומיום שלה בצורה קולחת ולא משעממת (אני יודע שרבים אהבו את הספר “הציפורים” שגם הוא מלא באווירה יומיומית כזאת, אבל אני מודה שאותו פחות אהבתי. כאן התעניינתי הרבה יותר ביומיום). ומצד שני – בהחלט יש סיפור, עם התחלה אמצע וסוף וזה לא רק ספר אווירתי.

בקיצור, ספר מצוין, ואני מצטרף לממליצים עליו.