בקצרה על “בלב היער” מאת טאנה פרנץ’ (מאנגלית מתי בן יעקב, הוצאת מודן)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 12/4/21)

התחושות שלי לגבי הספר הזה השתנו כמה פעמים במהלך הקריאה, ואנסה להתייחס לזה ולא רק לתחושה שנשארתי איתה בסיום הקריאה.

התחלתי את הספר הזה די מזמן, ונהניתי בהתחלה מהאווירה – עיירה באירלנד, יער, ירוק, שקט. העלילה מסופרת מנקודת מבטו של הבלש רוב ראיין, שכילד חי בעיירה הזו (נוקנארי) וחבריו היו קורבנות לפשע בלתי מפוענח; הפשע הזה שינה את חייו, וכעת הוא חוזר לראשונה לעיירה בעקבות רצח של ילדה בת 12, שכמובן מחזיר אותו עשרים שנה אחורה.

באיזשהו שלב, לא יודע אם בגלל הספר עצמו או בגלל נסיבות החיים (עומס בעבודה, ובעיקר עומס בקריאה לעבודה), התחלתי מעט להשתעמם מהספר או לפחות לא הרגשתי שאני מחכה לחזור אליו כל פעם. העובדה שהוא יחסית ארוך (כ450 עמודים) ומתפתח לאט, יחד עם פונט יחסית קטן וצפוף ותרגום לא מזהיר, גם לא סייעו לי במיוחד.

אבל המשכתי לקרוא, ואת השליש האחרון שלו קראתי כבר די מהר ומצאתי שנהניתי והתעניינתי עד כדי כך שהתחלתי לפקפק בכל התחושות שהיו לי לפני כן. אפילו התעניינתי בספרים נוספים של המחברת, ואגב כך גיליתי שהספר הזה הוא החלק הראשון מתוך סדרת ספרים – כשהבא מספר דווקא על הבלשית השותפה של הגיבור בספר הזה (כלומר יש כאן החלפה של מספרים וגיבורים וזה דווקא נשמע לי נחמד).

כך שבסופו של דבר נהניתי מאוד מהספר, ואולי זה אפילו ספר המתח הכי מעניין שיצא לי אישית לקרוא (אם כי אני לא קורא הרבה בז’אנר אז צריך להתייחס לזה בערבון מוגבל), אבל אני מציע למי שבוחר לקרוא להתחמש בסבלנות מסוימת, כי זה לא ספר מתח שמושך אותך קדימה בקצב מהיר מהתחלה.