בקצרה על “רוצחים ללא פנים” מאת הנינג מנקל (וקצת על ספרי מתח באופן כללי)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 1/4/21)

יש לי יחסים מעט מורכבים עם ספרי מתח ובלש; מצד אחד, הם אף פעם לא היו העדפה הראשונית שלי בספרות, ולכן רוב מה שקראתי היו קלאסיקות או ספרים “מדוברים”. מצד שני, העובדה שמדובר בקריאה קלה לרוב, יחד עם איזו אווירה מעניינת שמלווה אותם (במיוחד את הטובים שבהם), גורמים לי לחזור אליהם שוב ושוב.

וכך קרה שבשבוע האחרון יצא שהאזנתי ל”רוצחים ללא פנים” של הנינג מנקל באנגלית, תוך שאני קורא בעברית את “בלב היער” של טאנה פרנץ’ ומשלים צפייה בסדרת המתח השוודית/דנית “הגשר”. כלומר הקפתי את עצמי במתח ובלשות מכל עבר.

“רוצחים ללא פנים” היה טוב כמו רוב ספרי המתח המומלצים שיצא לי לקרוא – היו בו אווירה צפון אירופאית קודרת וחקירה מורכבת עם פיתולים; מה צריך יותר?

אז זהו, שכל פעם אני מגלה שאני כנראה צריך קצת יותר, במובן זה שכשאני מחכה לגלות מי הרוצח ובסוף זה מתגלה, אני מרגיש מין תחושה של אכילת פחמימות ריקות; היה אחלה תוך כדי, אבל אני נשאר עם תחושה קצת סתמית וריקה. ומלבד עניין זהות הרוצח, גם ההיכרות עם הז’אנר גורמת לכך שברור לך שחשוד שמוצג כרוצח האפשרי בתחילת הספר או באמצעו לא יכול להיות באמת הרוצח, כי יש לנו עוד חצי ספר להעביר. ובקיצור אפשר להגיד שלהבדיל מספרים אחרים שאני קורא, בספרי מתח אני מרגיש את המניפולציה ומודע אליה באופן שלפעמים מפריע לי להתמסר וליהנות עד הסוף.

על כל פנים אני כנראה אמשיך לקרוא ספרי מתח מפעם לפעם, כי בסך הכל זה די מהנה ומזמין, אבל סביר גם שבכל פעם אגלה בסוף שאני לא לגמרי אוהב אותם.

ולגבי הספר של הנינג מנקל – אם אתם אוהבים ספרי מתח מהז’אנר הקצת יותר איטי/איכותי/אווירתי, הוא בהחלט מצוין לסוגו.

*אני כאמור האזנתי לספר באנגלית, אבל הוא קיים גם בתרגום לעברית של רות שפירא, בהוצאת כנרת זמורה דביר.