(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 16/2/21)

אני מכיר את שמו של הספר “המחברת הגדולה” כבר די הרבה שנים, אבל למען האמת כשניגשתי לקרוא אותו לא ממש ידעתי למה לצפות ואפילו לא קראתי את הגב.

אחרי לא מעט ספרים כבדים ומורכבים שקראתי לאחרונה, היה נחמד לקרוא ספר שאמנם התוכן שלו קשה, אבל הקריאה בו קלילה וזורמת, עם פרקים קצרצרים ושפה אוורירית שמבוססת על המון פעולות ומעט מחשבות (ניגוד מוחלט למשל לספר “הטובע” של תומס ברנהארד שאני קורא עכשיו).

למי שלא מכיר, “המחברת הגדולה” מסופר בגוף ראשון רבים מנקודת מבטם של שני תאומים שאמם מפקידה אותם אצל סבתם בימי מלחמת העולם השנייה (כך על פי הגב, אני לא זוכר מהקריאה שציינו איזו מלחמה זו). זה עולם די אכזרי – הסבתא מקללת אותם, אין להם ממש בגדים, מקום נורמלי לישון ואוכל סביר; האופן שבו הם מחליטים לשרוד הוא לאמן את עצמם להיות קשוחים ולא להתרגש מכאב, רעב, פחד וכד’. אבל עדיין יש להם איזשהו מצפן מוסרי וגם כשהם עושים דברים שנתפסים בעינינו כרעים, יש להם איזושהי מטרה טובה שאליה הם מכוונים. רוב הזמן לפחות.

הכתיבה הזו בגוף ראשון רבים היא מיוחדת, והקור שנושב מהתאומים האלה (שהם למעשה אחד, כי אין כל דרך להבדיל ביניהם מבחינת אישיות ובטח לא במראה – הם ישות אחת שיש לה במקרה שני מופעים) מאפשר לקריסטוף ליצור אווירה קודרת וקשוחה של ימי מלחמה. אבל להבדיל מרוב ספרי המלחמות שאנחנו מכירים, היא לא נותנת שמות למקומות וגם לא לרוב הדמויות, וזה מה שהופך את עלילת הספר לכזאת שיכולה לקרות כמעט בכל מקום ובכל זמן, כמו דיסטופיה. במובן הזה זה הזכיר לי את “הדוח של ברודק” של פיליפ קלודל, אם מבחינה ספרותית הם שונים.

כך שדי נהניתי מהקריאה, אם כי מבחינה ספרותית אני חושב שהוא מעט שטוח (גם אם זו הייתה כוונת המחברת). כלומר הבחירה בדמות הזאת של התאומים הקשוחים הפועלים כלפי חוץ כמעט בלי עולם פנימי של התלבטויות ורגשות, יש בה כוח פואטי אבל לאורך ספר שלם היא באה על חשבון עומק נפשי וספרותי. רוב הדמויות בספר הזה פועלות קצת כמו רובוטים, ורבות מהן רשעיות וסוטות, מה שמוסיף לאווירה הקודרת אבל מייצר גם משהו שטוח ונעדר מורכבות פסיכולוגית.

“המחברת הגדולה” הוא חלק מטרילוגיה וייתכן שחלק מהדברים שפחות הרשימו אותי ספרותית מקבלים מענה בחלקים הבאים, אבל על זה לא אוכל להעיד כרגע.