(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 28/1/21)

הזמנתי את הספר הזה מתישהו בעבר מהאחים גרין (דצמבר 2017, הלכתי לבדוק במייל), ואין לי מושג אם שמעתי עליו המלצה או שסתם הוא קפץ לי לעין, אבל כך או כך ניגשתי אליו בלי לדעת שום דבר מלבד העובדה שמדובר בספר סיני.

בהתחלה הצצתי בו וקראתי דף או שניים, אבל הרגשתי שהוא דורש איזושהו אורך רוח שלא היה לי באותו זמן, אז דחיתי את הקריאה וניגשתי אליו שוב בחל”ת האחרון.

ההתחלה הייתה נעימה מאוד – תיאורי נוף של מערב חונאן ותיאור חייהם של איש זקן ונכדתו, שמתגוררים על גדות נחל בסמוך לעיירה צ’טונג. הזקן ונכדתו מפעילים מעבורת קטנה שמעבירה אנשים מצדו האחד של הנחל לצדו השני (רוחבו של הנחל 60 מטר) והנובלה “עיירת הגבול” מתארת את חייהם ואת המתרחש בסביבתם.

לרגעים מסוימים הרגשתי מהופנט מהיופי והשלווה המסוימת, אבל ברגע שאיבדתי קצת משלוותי יכולתי להשתעמם. כך נעתי למעשה לאורך כל הנובלה והסיפורים הקצרים שמגיעים אחריה – כולם בעלי אותו קסם חמקמק, שברגע שאתה מאבד בו אחיזה הופך למשעמם.

כך שאני ממליץ עליו בהסתייגות מסוימת: קריאה בכל הספר מעבירה אותך איזו חוויה מדיטטיבית; אמנם יש בכל סיפור עלילה שמתקדמת ולפעמים אפילו דרמה שמתוארת באיפוק רב, אבל בסופו של דבר כוח הכתיבה של צונג-ון הוא בשקט המסוים שיש בכתיבה שלו, במינוריות ובאפשרות שניתנת לך כקורא לשהות בטבע הסיני ולקבל הצצה חלקית להלך רוחן של דמויות כפריות מקומיות. ההסתייגות היא מכך שבהיעדר מצב רוח (או מצב קריאה) מתאים, זה עלול להיות מעט מרדים ותקוע.

כשסיימתי לקרוא את הספר (שכולל גם אחרית דבר של המתרגמת) חיפשתי איזו עוד ספרות סינית ראתה אור בעברית, וגיליתי שכמעט ולא ראו אור ספרי פרוזה שתורגמו ישירות מסינית (יש סופרים ממוצא סיני שפרסמו באנגלית ותורגמו ממנה לעברית). כך שאם אתם מכירים דברים וממליצים עליהם, אשמח לשמוע.