בקצרה על “פרשן המחלות” מאת ג’ומפה להירי (מאנגלית שלומית אפל, הוצאת עם עובד)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 20/1/21)

כבר זמן רב שאני רוצה לקרוא ספר של ג’ומפה להירי, שזכתה ללא מעט שבחים ופרסים (ביניהם פרס פוליצר על הספר הנ”ל), אבל איכשהו לא הגעתי לזה. את “פרשן המחלות” קניתי די מזמן, אבל מתישהו כשהתחלתי את הסיפור הראשון הרגשתי שאין לי חשק אליו ודחיתי אותו למועד לא ידוע. המועד הזה הגיע בחל”ת האחרון, כשהחלטתי לתת לו צ’אנס נוסף.

בסיום הקריאה אני יכול להגיד שהיחס שלי לספר אמביוולנטי (כמעט כרגיל, למי שקורא את מה שאני כותב פה :/ ). מצד אחד מדובר בסיפורים יפים, קטנים לרוב, שעוסקים רובם בדמויות של מהגרים מהודו למערב ובכך נותנים איזו הצצה להוויה קצת פחות מוכרת לרובנו. מצד שני, היו לי ציפיות הרבה יותר גבוהות מסופרת נחשבת שזכתה בפרס פוליצר על הספר הזה.

בתחילת דרכי בכתיבה על ספרים, קראתי כמעט כל דבר ששלחו לי מהוצאות הספרים, ורבים מהספרים היו קבצי סיפורים קצרים של כותבי ביכורים ישראלים; החוויה הכללית של קריאה ב”פרשן המחלות” הזכירה לי את הקריאה בסיפורים האלה – רובם יפים וקטנים, שמשלבים בין עגמומיות קלה לאיזה תבלין נוסטלגי ומחויך. להירי אמנם הרבה יותר מיומנת מרוב הספרים שקראתי בזמנו, אבל עם סיום הקריאה התחושה הייתה דומה – נחמד, אבל לא יוצא דופן.

כך שבסך הכל היה לי נעים לבלות כמה שבועות בחברת הדמויות ההודיות והבנגליות (לשעבר או שלא) של להירי, אבל אני לא יכול להגיד שהבנתי מדוע הספר הזה עשה רושם גדול על קוראים רבים.