בקצרה על “ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי” מאת מייקל שייבון

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 11/12/20)

מייקל שייבון היה עד היום הסופר היחיד מכוכבי הדור החדש של הספרות האמריקאית שטרם קראתי ספר שלו במלואו, אחרי שלפני כשנתיים ניסיתי את “איגוד השוטרים הידיים” ופרשתי בעמוד 70.

להבדיל מהחוויה שהייתה לי עם “איגוד השוטרים היידיים”, שהיה מתחכם מדי לטעמי ולא היה לי חשק אליו, הקריאה ב”ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי” הייתה כבר הרבה יותר מעניינת ומהנה.

עם זאת, אני לא חושב שמדובר בספר מבריק ויוצא דופן, אלא פשוט ספר מעניין שבנוי וכתוב בכשרון רב.

הבעיה העיקרית של הספר היא האורך שלו – אני קראתי באנגלית, אבל גם בעברית הוא מגיע ל-723 עמודים. תוך כדי קריאה חשבתי על זה שצריך תעוזה מסוימת וחשיבות עצמית כלשהי בכדי לצפות שאנשים יקדישו כל כך הרבה זמן מחייהם לקרוא משהו שכתבת. אני לא חושב שהספר מצדיק את האורך הזה, ובעיני הוא יכול היה להיות טוב באותה מידה אם היה מקוצר ב-300 עמודים.

אבל כיוון שכבר החלטתי להשקיע מזמני, והייתי מודע לאורך מראש, אני חושב שבסך הכל נהניתי מהקריאה – ליוויתי את חייהם של ג’ו קאווליר וסם קליי במשך כמה שבועות, הצטרפתי לתקוותיהם, התרגשתי איתם, התאכזבתי איתם וכו’.

למי שלא קרא רק אגיד ששם הספר והעטיפה מעט מטעים במובן זה שלא מדובר באיזה ספר הרפתקאות פנטסטיות; הסיבה שהוא נקרא ככה היא שבני הדודים, ג’ו קאווליר וסם קליי, מתחילים את דרכם המקצועית בתחום הקומיקס, ואחד הדברים שהספר עושה זה לתת הצצה לתור הזהב של הקומיקס בארה”ב בשנות ה-30 וה-40 של המאה שעברה.

אז כדי לסכם אגיד שמדובר בספר מעניין, כתוב לעילא, אבל גם ארוך מדי ולא כזה שמשאיר אותך עם לסת שמוטה. שווה לקרוא, אבל לא חובה.

* אני כאמור קראתי את הספר באנגלית, אבל הוא גם תורגם לעברית על ידי אלינוער ברגר וראה אור בהוצאת עם עובד.