בקצרה על “ים סרגסו הרחב” מאת ג’ין ריס (מאנגלית ברוריה בן ברוך, הוצאת כתר)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 2/12/20)

כשפתחתי את “ים סרגסו הרחב” והתחלתי לקרוא, הייתה לי הרגשה שזה ספר שיהיה לי כיף איתו, כי משהו באווירה מצא חן בעיני וחשבתי שזה יהיה מסוג הספרים שצוללים אליהם ונעטפים בעלילה שלהם. זה לא ממש מה שקרה; אמנם היו קטעים מעניינים בספר, ואני יכול להבין את חשיבותו, אבל בסופו של דבר לא נהניתי במיוחד מהקריאה.

למי שלא שמע על הספר, “ים סרגסו הרחב” מנסה בעצם לספר את סיפורה של המשוגעת בעליית הגג מהספר “ג’יין אייר” של שרלוט ברונטה – אותה אישה שכלואה בביתו של מר רוצ’סטר ושבספר של ברונטה אנחנו לא שומעים את סיפורה מפיה. כלומר ריס החליטה לנסות ולכתוב פריקוול ל”ג’יין אייר” שיסביר כיצד הגיעה אותה אישה להיות כלואה בעליית הגג.

אבל מי שיתחיל לקרוא את הספר בלי לדעת עליו כלום, לא יבין את כל זה. השם מר רוצ’סטר וכל הדברים שקשורים ברומן של ברונטה לא מוזכרים ברוב חלקיו של הרומן – אנחנו פשוט קוראים את סיפורה של אנטואנט – קראולית מהקריביים – שבשלב מסוים מתחתנת עם אדון אנגלי. כלומר ריס בונה את הרומן ככה שרק בחלקו האחרון הדברים יתחברו לעלילה של ג’יין אייר (ואז באמת, לטעמי, הספר הופך למעניין ומסקרן יותר).

על כל פנים, אני הרגשתי לאורך הקריאה שהמניעים של הדמויות לא מאוד ברורים; כלומר, לא הצלחתי להבין למה אנטואנט אוהבת את בעלה ואז לא אוהבת אותו – התחושה הכללית הייתה שהדמויות נכנסות בכל כמה עמודים למצב תודעתי אחר ביחס לדמויות האחרות, בלי שברור לך עד הסוף מה גרם לשינוי.

אני כן יכול להגיד שהספר הזה מיוחד – יש בו משהו (ובאחרית הדבר של רונית מטלון ז”ל מוסברת גם גדולתו וחשיבותו). ועם זאת, לאורך רוב הקריאה לא ממש נהניתי ואפילו הרגשתי מדי פעם ניכור כלפי הדמויות ופעולותיהן.