(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 9/11/20)
לפני כמה שבועות ניגשתי לקרוא את “שלום לך, עצבות” בתרגום הישן שהיה ברשותי במשך כמה שנים, ותוך כדי קריאת הפסקאות הראשונות ניקרה במוחי הידיעה שיש תרגום חדש יותר של דורי מנור, שבוודאי הרבה יותר קולח ונהיר. ואכן הפסקתי לקרוא אחרי שני עמודים והזמנתי לי את התרגום החדש.
התחלתי לקרוא אותו מיד כשהגיע והוא אכן היה הרבה יותר קריא וזורם, כך שאני ממליץ על הגרסה הזו (אני יודע שיש רבים שנוטים חסד לתרגומים ישנים, ואכן יש בהם חן ועברית מסולסלת, אבל אני מעדיף כמעט תמיד תרגומים חדשים שהם לרוב הרבה יותר קריאים ונאמנים למקור).
הרומן הקצר הזה מסופר מנקודת מבטה של הנערה ססיל, שמבלה חופשת קיץ עם אביה ועם בנות הזוג שלו (ברבים) בדרום צרפת. הסיפור עצמו די פשטני (ושלומציון קינן ונורית גרץ עומדות על כך באחרית הדבר) – אביה של ססיל מחליט להתחתן עם בת זוג שססיל לא מרוצה ממנה, והיא רוקמת מזימה להפריד ביניהם.
מדובר ברומן נחמד, אבל אני לא יכול להגיד שנסחפתי אחריו או התרשמתי ממנו במיוחד. כשקראתי את אחרית הדבר התרשמתי יותר מהעובדה שסגאן כתבה אותו כשהייתה בת 17 (!) ומהעובדה שהוא היה חדשני ופורץ דרך כשיצא לאור בשנות ה-50 של המאה הקודמת. כלומר ה”נחמד” שאני הרגשתי היה בוודאי הופך ל”מטלטל” או “מסעיר” לו קראתי אותו כבן התקופה.
בשורה התחתונה – בהחלט אפשר לקרוא וליהנות, אבל לטעמי הוא לא מספק חוויה ספרותית משמעותית.
השאירו תגובה