(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 23/8/20)
קניתי את “ארוחת הערב” של הרמן קוך לפני כמה חודשים, אחרי ששמו שוב עלה בקבוצה באיזשהו הקשר, אבל למעשה לא ידעתי עליו דבר. איכשהו, למרות ששמעתי לאורך השנים על הרמן קוך בכלל ועל הספר הזה בפרט, לא היה לי מושג של ממש באיזה סגנון הוא כותב ולמה לצפות.
כשהתחלתי לקרוא בספר חוויתי אכזבה קלה; בלי שהבנתי את זה במודע, כנראה שקיוויתי למשהו אחר, והסתבר שהכתיבה של קוך היא חדה, שנונה ומרירה. אולי חשקתי בספר עם נופים ואווירה של מקום רחוק, וקיבלתי משהו מריר, חד ואלים שלא אפשר לי לדאות על כנפי האסקפיזם.
על כל פנים אמנם היה לי קצת קשה להכנס לספר, אבל בסופו של דבר הצלחתי והוא היה מעניין, גם אם לא בהכרח מהנה.
כפי שרומז שמו, “ארוחת הערב” בנוי סביב ארוחת ערב במסעדה שאליה מגיעים המספר פאול, אשתו קלייר, אחיו סרג’ ואשתו של אחיו בבט. חששתי בהתחלה שכל העלילה תתרחש רק בארוחת הערב הזאת, אבל חלק נכבד מהספר גולש למקרים שונים בעבר שמסבירים את מה שקורה באותה ארוחת ערב.
פאול מלא בכעס על העולם, ולא מעט ממנו מופנה לאחיו סרג’ – פוליטיקאי בכיר שככל הנראה יהיה ראש הממשלה הבא של הולנד. אבל ככל שמתקדמים בקריאה, קוך מצליח להפוך את דמותו של פאול למורכבת יותר מהמרירות השנונה והמיזנטרופית הזאת ששוטפת את הקורא בהתחלה. למעשה הוא (קוך) מצליח בחלקים מסוימים להפוך סיפור על בורגנים מעושים ומאוסים למשהו מותח הרבה יותר. אי אפשר לספר יותר מדי כדי לא לספיילר, אבל אפשר להגיד שבמרכז הספר יש פשע והוא (הפשע) מכריח את כל הדמויות להתייחס ולהגיב אליו. אם הספר היה נשאר רק בביקורת הבורגנית המרירה של פאול על העולם, הוא היה הרבה יותר חלש, אבל ככל שהוא מתקדם יש בו שילוב בין מתח מסוים לשאלות קיומיות יותר על מוסר וערכים; ויש בו גם לא מעט אלימות. לא במובן של גופות מרוטשות ומעיים מדממים, אלא אלימות מבעבעת שאצורה בתוך אנשים נורמטיביים כביכול.
השאירו תגובה