(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 26/7/20)

כתבתי השבוע לגבי “שלוש” של דרור משעני שניגשתי אליו בלי חשק מיוחד ועם ציפיות נמוכות, ואותו דבר קרה לי עם “אנשים נורמלים” של סאלי רוני; כבר כשהספר ראה אור בחו”ל וזכה להתלהבות רבה הוא נשמע לי די משעמם, והתחושה הזאת גברה כשיצא התרגום לעברית והזדמן לי לקרוא התייחסויות אליו בפייסבוק ובעיתונים. דיברו שם על קול של דור המיליניאלז בתוספת התייחסות חשובה למעמדות כלכליים – כל זה נשמע לי כמו ספר שכדאי להתרחק ממנו.

אבל עבר זמן, הספקתי לקרוא כמה התייחסויות חיוביות על הספר מאנשים שאני מעריך את דעתם ושמעתי שבחים על העיבוד הטלוויזיוני לספר, עד שהחלטתי לנסות להאזין לו באנגלית.

ציפיתי לשנוא את הספר או לנחור כלפיו בבוז, אבל אחרי התחלה סתמית למדי, מצאתי את עצמי דווקא נהנה מלא מעט חלקים ממנו.

במרכז הספר נמצאות דמויותיהן של מריאן וקונל, תיכוניסטים איריים שנקשרת ביניהם חברות ייחודית – חברות שמדי פעם גולשת לזוגיות וחוזרת בחזרה לחברות. הסיפור קופץ כל פעם כמה חודשים קדימה ונמשך לתוך שנותיהם כסטודנטים בטריניטי קולג’, כשחייהם מתקרבים ומתרחקים לסירוגין.

ההתקרבות וההתרחקות הזאת, ובמיוחד ההססנות של שניהם אל מול העולם וגם אל מול עצמם, מייצרת הזדהות הולכת וגוברת איתם ככל שהספר מתקדם. כלומר, זה המעין שממנו מפכה הרגש לאורך הספר, כשהקורא (אני מניח שגם הקוראים הציניים יותר) רוצה ששניהם יהיו ביחד, בזוגיות טובה ומיטיבה, ושהם יהיו מקום המפלט המושלם אחד של השני.

העובדה שהקשר הזה נתקל בלא מעט מהמורות יוצרת את השכבות שהופכות את הספר למורכב יותר, מעניין ומעורר מחשבה לפרקים.

אני חושב שההייפ סביב הספר והכתרים שקשרו לו קצת עומדים לו לרועץ. נדמה לי שאם הייתי ניגש לקרוא אותו בזמן אמת, תחת השפעת ההייפ ובמחשבה שאני הולך לקרוא את הרומן הגדול של דור המילניום, הייתי ביקורתי הרבה יותר כלפיו. הוא סובל מלא מעט בעיות (שאפשר לקרוא עליהן בביקורת של שרון קנטור שהתפרסמה ב-7 לילות) – הדיון המעמדי שהובטח בו הוא מינורי ובנאלי, גם סיפור האהבה הוא לא מהמקוריים שנראו בספרות, ולפעמים התנהגות הדמויות לא ברורה עד תמוהה.

אבל למזלי קראתי אותו בניתוק מכל הציפיה הזאת לרומן גדול, ולכן יכולתי ליהנות ממה שהוא היה בשבילי – סיפור מעניין, מרגש לפרקים ומעורר מחשבה. אם להשוות אותו לסיפור Cat Person, שזכה גם הוא להתלהבות לא פרופורציונלית ונחשב לקול של דור, אני חושב ש”אנשים נורמלים” הרבה יותר מורכב ומעניין.

צריך להדגיש שוב שאני האזנתי לספר באנגלית, והרגשתי שבספר הזה יש שוני גדול יותר בין חוויית ההאזנה לחוויית הקריאה מאשר בספרים אחרים. אני כמובן לא יכול לדעת בוודאות, וממילא זו תחושה אישית, אבל יש משהו בספר הזה –  כנראה בגלל שהוא משופע בדיאלוגים – שהקשה עלי לדמיין איך זה עובר בקריאה ובעברית. המקריאה, ששמה Aoife McMahon למי שמתעניין, יצרה דמויות מאוד מובחנות עם אנגלית אדישה ומרוחקת – במיוחד זו של קונל. לכן כשקונל עונה למשל לשאלה מסוימת “I don’t know” בטון המרוחק, הגברי והמעט בוקי שלו (והוא עושה את זה לא מעט לאורך הספר), זה מטעין את כל השיחה במוזיקה אחרת מאשר לקרוא את המילים “אני לא יודע”. בכל ספר מוקלט המקריא מגלם דמויות בקולות וטונים שונים (כלומר מפרש), אבל כאן, בגלל הדיאלוגים המרובים והשפה הדלה והרזה, הרגשתי שיש לזה משקל כבד יותר בחוויה הכוללת.

על כל פנים, נהניתי רוב הזמן מההאזנה ל”אנשים נורמלים”, מלבד הסוף המעט מרגיז – אם כי אני מודע לכך שרוב הסופים הספרותיים לא מספקים אותי וכנראה שהבעיה היא בי.

* אני כאמור האזנתי באנגלית, אבל הספר ראה אור גם בעברית בהוצאת מודן ובתרגום קטיה בנוביץ’.